הודעת פתיחה


ברוכים הבאים לבלוג שלי,

מטרתו של בלוג זה היא לשתף אתכם בתובנות שרכשתי במהלך החיים בתחומים שונים. תובנות בנושא החיים שיפורם ושיפורו של העולם.
רוב המאמרים כתובים במבנה של תהליך לוגי. כלומר תהליך בו כל שלב מוביל לשלב הבא, ובצורה זו הוא מוביל את הקורא להבין את אותה התובנה שגיליתי.
אציין מראש שרכישת התובנות המוכלות במאמרים דורשת קריאה סבלנית וחשיבה רבה.
חלק מהמאמרים יופיעו בספר שאני מתכוון לכתוב בעתיד, לכן אשמח לקבל מכם שאלות והערות בונות שיסייעו לי לשפר את המאמרים, להפוך אותם לקריאים ומובנים יותר וכמובן, אם לדעתכם טעיתי במשהו, אשמח לשמוע.

אני מאחל לכם קריאה מהנה, מעניינת ומרחיבת אופקים...

יום ראשון, 23 באוקטובר 2022

מהי אחריות?



במאמר "האם הבחירות שאנו עושים הן רצוניות או אוטומטיות?" ראינו שרוב הפעולות שלנו אינן רצוניות.

אחת השאלות שעשויה לעלות ממסקנות אלו היא: האם בני אדם אחראים למעשיהם?
הרי אם פעולה מתבצעת באופן לא רצוני, ועל אחת כמה וכמה לא מודעת, כיצד ניתן לומר שהאדם אחראי לה?
למשל, אם אדם בהיסח הדעת שם את הגבינה בארון במקום במקרר והיא התקלקלה, האם ניתן לומר שהוא אחראי למה שקרה? הוא הרי אפילו לא היה מודע למה שקרה, אז איך הוא יכול להיות אחראי?
או נניח שאדם פוגש בת זוג חדשה ובאמצע רגע רומנטי, בטעות ומתוך הרגל, פונה אליה ומשתמש בשם של בת זוגתו הקודמת. כתוצאה מכך בת זוגתו נפגעת מאוד. האם ניתן לומר שהוא אחראי לפליטת הפה? הרי הוא כלל לא בחר את המילים שיצאו לו ולא רצה בהן. הן יצאו לו באופן אוטומטי. זה לא היה בשליטתו.

כמו כן במאמר "רצון חופשי - האם יש כזה דבר?" ראינו שרצון חופשי או בחירה חופשית אינם באמת קיימים ושבעולם דטרמיניסטי כל דבר שאנו עושים נקבע מראש.
אם נגזר גורלו של אדם מסוים לבצע פשע כלשהו, כיצד ניתן לומר שהוא אחראי לכך?
נניח והיינו יודעי כל והיינו יודעים מראש בוודאות שאותו אדם הולך לבצע את הפשע הזה. האם היינו יכולים להטיל עליו את האחריות לכך עוד לפני שהוא ביצע את הפשע? האם אפילו לפני שהוא חשב על לבצע את הפשע?

למעשה אין צורך אפילו ללכת לדילמות הרצון החופשי כדי להיתקל בבעיות עם מושג האחריות. נניח שיצאתי מהבית ושכחתי לנעול את הדלת. נכנס גנב וגנב תכשיטים מהבית. מי אחראי לגניבה ולכן צריך לתת את הדין? אני או הגנב? אני מאמין שרבים מכם יאמרו: הגנב.
אבל נניח שהבית אינו שלי, ואני עובד נקיון שבא לנקות אותו וכשעזבתי שחכתי לנעול את הדלת, מה שאפשר לגנב לחדור לבית ולגנוב תכשיטים. מי כעת אחראי לגניבה וצריך לתת את הדין? אני או הגנב?
אני מאמין שכעת תאמרו שלא רק הגנב אחראי לגניבה, אלא גם אני.


מדוע מופיעות כל הדילמות הללו?
הן מופיעות בגלל שאנו משייכים למושג אחראיות משמעויות שונות. פעמים רבות אנו משייכים שלא ביודעין משמעויות שונות לאותה המילה כיוון שמשמעויות אלו מתארות תופעות שלעיתים קרובות מתרחשות יחד לכן איננו יודעים שהן יכולות להתקיים בנפרד.
מצאתי שלמילה אחריות אנחנו משייכים לפחות ארבע משמעויות שונות. אי לכך כשאנו שואלים "האם אדם אחראי ל...?", מבלי להבהיר לאיזו מהמשמעויות של אחריות אנו מתכוונים, אנו מבלבלים בין המשמעויות השונות ולא מצליחים למצוא לשאלה תשובה ברורה, עקבית ומוסכמת.
ברגע שמזהים את כל אחת מהמשמעויות השונות ניתן לפתור את דילמות האחריות השונות.

מובנים שונים למושג האחריות


להלן ארבע המשמעויות השונות שמצאתי למושג אחריות:


  1. אחריות במובן של מסוגלות

  2. אחריות במובן של חובה מוסרית

  3. אחריות במובן של מתן פיצוי

  4. אחריות במובן של מתן עונש

1. אחריות במובן של מסוגלות


את מובן זה של המילה אחריות אנו יכולים ללמוד מהשורש של המילה אחריות בשפות לטיניות. למשל באיטלקית המילה היא responsabilità ומשמעותה היא "יכולת תגובה".
כלומר האחריות מוגדרת עבור מי שמסוגל להגיב, מי שיכול לבצע פעולה.

למשל, דמיינו שאדם קם בבוקר, יוצא לעבודה ופתאום מישהו אוזק את רגלו במשקולת אסירים. נניח גם שאין לו שום דרך להשתחרר ממנה. המשקולת שוקלת חצי טון כך שהוא אינו מסוגל פיסית להזיז אותה בשום דרך. האם תראו בו אחראי לכך שאיחר לעבודה? סביר להניח שלא. הוא כלל לא היה מסוגל לעשות זאת.
כעת נניח שהמשקולת הייתה שוקלת מאה וחמישים גרם - משקלו של תפוח. במידה והיה מאחר לעבודה האם הייתם רואים בו אחראי?
סביר להניח שכן. הוא היה מסוגל להגיע לעבודה. המשקולת לא מנעה ממנו זאת לו.

כעת נניח שהמשקולת שוקלת עשרים קילוגרם. הוא יכול להזיז אותה, אך היא כבדה ומאטה אותו. האם כעת תאמרו שהוא אחראי לאיחור?
יתכן ותגידו שלא, כי הרי המשקולת האטה אותו ולא אפשרה לו להגיע בזמן.
אך מנגד ניתן להגיד שהוא כן היה מסוגל להגיע בזמן, אם הוא היה מתאמץ ללכת מהר, ואפילו מנסה לרוץ. הוא בחר שלא להתאמץ ולכן האחריות לאיחור עליו.
נניח שאותו אדם כן התאמץ ללכת מהר ואפילו לרוץ ולטענתו הוא רץ הכי מהר שיכל.
האם זה אומר שהוא באמת לא היה מסוגל להגיע בזמן לעבודה?
ניתן לטעון שטענתו של האדם לפיה הוא נתן את המקסימום שלו אינה נכונה, כי אם היה רודף אחריו אריה, הוא היה מוצא פתאום שהוא יכול לרוץ אפילו מהר יותר.
מנגד ניתן לטעון, ובצדק מלא, שנוכחות האריה יצרה תנאים חדשים שאותו אדם לא יכל היה ליצור באופן רצוני. כלומר הרצון לבדו לא יכל היה לספק את המוטיבציה הדרושה כדי להביא אותו עד לקצה היכולת הפיסית של הגוף שלו.

כלומר אנו רואים שהשאלה האם אדם מסוים מסוגל או לא מסוגל לבצע פעולה אינה פשוטה או ברורה מאליה, ותלויה באופן בו אנו מגדירים מסוגלות.


נסתכל לדוגמא, על שאלת הרצון החופשי מנקודת המבט הפילוסופית. כפי שציינתי במאמר "רצון חופשי - האם יש כזה דבר?", מנקודת מבט זו בחירה חופשית הינה בחירה שאינה תלויה בדבר. זוהי בחירה שלא קדמה לה סיבה. כפי שציינתי, בחירה כזאת אינה אפשרית ועל כן אדם אינו מסוגל לעשות דבר מבחירה. הכול נקבע עבורנו מראש על ידי הדטרמיניסטיות של חוקי הפיסיקה, או אם תרצו, על ידי אלוהים.
אם אנו מגדירים מסוגלות כיכולת לבחור אחרת ממה שנקבע מראש, קל לראות שאיננו מסוגלים לדבר ולכן איננו אחראים לדבר. אדם שביצע פשע לא היה מסוגל למנוע אותו, ולכן אינו אחראי לו.


כעת נסתכל על הרצון החופשי מנקודת המבט הפסיכולוגית, זו המוצגת במאמר "האם הבחירות שאנו עושים הן רצוניות או אוטומטיות?". כאן הרצון חופשי מוגדר כפעולות רצוניות. פעולות אל חייבות להיות מודעות מראש ואינן יכולות להיות אוטומטיות.
אותו אדם ששם את הגבינה בטעות בארון במקום במקרר אינו אחראי לכך שהיא התקלקלה, כיוון שלא "הוא", שם אותה בארון. זה אמנם קרה דרכו, אך בלא ידיעתו.
לכל היותר ניתן לומר שהוא אחראי לשנות את ההרגל האוטומטי שלו, כך שבפעם הבאה הוא ישים את הגבינה במקרר ולא בארון. אבל גם זה בהנחה שהוא יודע איך משנים הרגל ושהרעיון לעשות משהו כדי לשנות את ההרגל בכלל עלה בראשו.
זה כלל לא מובן מאליו.
אנחנו אוחזים בהנחה שגויה שאנחנו שולטים במחשבות שלנו או בוחרים אותן. במציאות המחשבות מגיעות באופן אוטומטי באמצעות תהליך אסוציאטיבי. באופן רצוני אנו יכולים ,לכל היותר, לפעול או לא לפעול בהתאם למחשבה שעלתה בתודעתנו.
הדבר הקרוב ביותר לבחירת המחשבות היא היכולת שיש לנו לתכנת או להתנות עצמנו כך שמחשבות מסויימות יתעוררו בעתיד בסיטואציות מסוימת. למשל אותו אדם יכול לתכנת עצמו כך שכל פעם שהוא פותח את דלת הארון יתעורר בו הזכרון של הפעם בה הוא שם גבינה בארון, מה שיזכיר לו לוודא שהוא לא מכניס לארון משהו שלא מיועד לשם. אבל תכנות עצמי מודע זה לא משהו שמלמדים כיום בבתי הספר, כך שרוב האנשים אינם יודעים לעשות זאת, ואפילו המחשבה על אפשרות שכזו כלל לא מתעוררת אצלם.
למעשה, כאשר אנו מגדירים מסוגלות רק עבור הדברים שאנו יכולים לעשות באופן רצוני, אנו מגלים שאנו יכולים לקחת אחריות ולהחשב כאחראים למספר מאוד מצומצם של דברים.

מנגד, אנו יכולים לייחס מסוגלות גם לפעולות אוטומטיות. למשל, חשבו על מכונה שיודעת להבדיל בין כדורים לבנים לבין כדורים שחורים, ולמיין אותם בסלסילות שונות. המכונה מסוגלת למיין את הכדורים, ולכן היא יכולה "לקחת אחריות" לביצוע פעולה זו.
אני מניח שהטענה האחרונה עשויה ליצור התנגדות אצל חלק מהקוראים. איך מכונה יכולה לקחת אחריות? איך ניתן להטיל עליה אחריות? הרי היא עושה בדיוק את מה שהיא תוכנתה לעשות!
ובכן מה ההבדל בין המכונה הזו למוח האדם? אין שום הבדל מהותי בין המכונה לבין האופן בו פועל מוח האדם. גם מוח האדם הוא מכונה המקבלת קלט (רשמים חושיים), מעבדת אותו בהתאם לדפוסי עיבוד קיימים ומוציאה פלט (התנהגות).
ההבדל היחיד הוא שהיא מכונה יותר מורכבת המסוגלת לקלוט סוגים רבים של קלט ולהוציא סוגים רבים של פלט.
אם אנחנו מייחסים מסוגלות גם לדפוסים האוטומטיים שלנו, אנו מגלים שאנו מסוגלים לדברים רבים מאוד. לנהוג ברכב, להכין קפה, לדבר, כל אלו הן פעולות שאנו נוטים לחשוב אותן לרצוניות, למרות שברוב המקרים אנו מבצעים אותם לחלוטין באוטומט ובאופן לא רצוני - כפי שגילה לצערו אותו בחור שקרא לבת זוגתו החדשה בשם של בת זוגתו הקודמת.
בהגדרה זו של מסוגלות אנו אחראים לדברים רבים בחיינו, אך לא רק בחיינו. למעשה אנו אחראים לכל דבר שאנו מסוגלים להשפיע עליו.
כעת יתכן וחלקכם יעלו שאלה כגון זאת: "נניח ויש אדם מסוים החי בעיר אחרת וזקוק לתרומה לצורך טיפול רפואי. האם אנחנו אחראים לגורלו?"
ובכן, האם אנו מסוגלים להשפיע על גורלו? התשובה היא כן. אנו יכולים לתרום לו כסף,
אי לכך אנו אחראים לגורלו.
יתכן שתתנגדו ותאמרו: אבל האם זה אומר שאני מחויב לתרום כסף לאדם שאינני מכיר? למעשה בגישה זו אני אחראי לגורלו של כל העולם!
ובכן, כאן הבעיה כאשר מקשרים למילה אחריות משמעויות שונות. את המשמעות של מסוגלות השפעה ואת המשמעות של חובה מוסרית.
לא, איננו אחראים לדאוג לעולם במובן של חובה מוסרית. אלו הן כבר הגדרות סובייקטיביות. כן אנחנו יכולים לקחת את האחריות להשפיע על עולם, כי אנו מסוגלים לכך.


2. אחריות במובן של חובה מוסרית


מובן נוסף שאנו מייחסים למילה אחריות הוא המובן של חובה מוסרית.
אנו עשויים להגיד: ההורים אחראים לעתידם של ילדיהם, אך מנגד נגיד שהם אינם אחראים לעתידו של ילד יתום שמקבץ נדבות ברחוב.
מדוע במקרה הראשון אנו רואים את ההורים כאחראים, ובמקרה השני לא?
מבחינת מסוגלות, הם מסוגלים לאמץ את הילד היתום ולהשפיע על חייו בדיוק כמו על ילדיהם, אז מדוע אנו משייכים להם רק את האחריות על הילדים שלהם?
יתכן ותגידו שאדם אחראי על החיים שלו והבחירות שלו. הוא לא אחראי על המעשים והבחירות של אחרים. אבל האם זה אכן כך?
נניח אנו נוסעים דרך המדבר אל עיר שנמצאת מעברו. בדרך אנו פוגשים ילד אבוד, תשוש גווע בצמא. הוא מספר לנו שהוא טייל במדבר יחד עם קבוצת מבוגרים. הוא התרחק מהקבוצה והלך לאיבוד. מבחינה מעשית אין לנו שום בעיה לקחת אותו איתנו לעיר או לפחות לתת לו מים. למרות זאת אנו בוחרים להתעלם ממנו ולהמשיך הלאה. כתוצאה מכך הוא מת.
האם אנו אחראים למותו?
קרוב לוודאי שתואמרו שכן, למרות שהוא אינו הילד שלנו.

אנו יכולים לראות שהאחריות המוסרית היא פשוט האופן בו אנו מצפים מאחרים להתנהג. איננו מצפים מאדם למכור את ביתו ולהשתמש בכסף כדי להציל את חייהם של מאה ילדים עניים החולים במחלה קשה - למרות שהוא מסוגל לכך. אך קרוב לוודאי כן נצפה מאדם עשיר לעשות זאת - היות ועבורו סכום הכסף הדרוש קטן ביותר.
כפי שהסברתי במאמר "מוסר - יש כזה דבר?", למוסר אין אמות מידה אובייקטיביות. בהתאם, לכל אדם ולכל חברה תהיה תפישת אחריות מוסרית שונה, והאופן בו הם מצפים מאנשים להתנהג יהיה שונה.

לדוגמא אצל הבדואים אם מגיע למאהל אדם זר ממקום מרוחק, רואים בבעל המאהל אחראי לארח את הזר למשך לפחות שלושה ימים, ומבלי לשאול שאלות. אני יכול להניח שעבור רובכם זה לא כך.

כמו כן אין קו מוחלט בין מה ש"שייך" לאדם, ולכן באחריותו, לבין מה שאינו שייך לו ולכן אינו באחריותו. למעשה רעיון השייכות עצמו, הרעיון שמשהו שייך לי, אינו מבוסס על מדד אובייקטיבי אלא על מוסכמות חברתיות. למשל איך נקבע שחבל ארץ שייך למדינה מסוימת ולא לאחרת? על ידי הסכמה בין המדינות.
מה קורה אם אין הסכמה? למי הוא "שייך"?...

האשמה (blaming) היא תופעה המבוססת על תפישת אחריות מוסרית. אם אדם רצח אדם אחר החברה תאשים הרוצח במה שקרה. בדיוק באופו האופן, אם אדם שוכח לקנות חלב בדרך הבייתה, בן זוגו עשוי להאשים אותו על כך שלא עשה את מה שהתבקש ממנו.
בשני המקרים האדם המואשם נתפס כמי שאחריותו הייתה לבצע או לא לבצע מעשה מסוים, שעשייתו או אי עשייתו גורמת סבל.
חלק מהדילמות הקשורות באחריות קשורות לאי התאמה בין האחריות המוסרית לאחריות במובן של מסוגלות. האם אדם בעל הפרעה נפשית אחראי לכך שהוא הצית מבנה ציבורי? האם הורים אלכוהוליסטים או מכורים לסמים אחראים לכך שהילדים שלהם התדרדרו לפשע? מצד אחד הציפיה החברתית מאדם היא לא לשרוף מבני ציבור ולהשקיע זמן בטיפוח הילדים. מצד שני מדובר באנשים שבשל מצבם הנפשי לא היו מסוגלים לקיים ציפיה זו.
פעמים רבות במקרים כגון אלו הדילמה אף קשה יותר, כיוון שמעבר לשאלת המסוגלות או לשאלת מילוי הציפיות, קיימת גם שאלת התגובה למעשה: מי צריך לפצות את הנפגע והאם יש לתת עונש לפוגע.
הופעת של שאלות כגון אלו אלו מכניסות אצלנו למושג האחריות שתי משמעויות נוספות, אותן נראה להלן.


3 .אחריות במובן של מתן פיצוי


נניח ואדם הלך ברחוב ופתאום הוא שומע שמישהו קורא לו. הוא מסתובב אחורה לכיוון הקול אך תוך כדי הסיבוב הוא נתקל באדם אחר שהלך מאחוריו עם אגרטל זכוכית ביד. האגרטל נופל מהחבטה ונשבר.

מי אשם בכך שהאגרטל נשבר?

האם האיש שהסתובב? הוא הרי כלל לא ידע שהולך מאחוריו מישהו.
האם האיש שנשא את האגרטל? הרי הוא לא יכל היה לדעת שהאדם מולו יבצע סיבוב שכזה ויעיף לו את האגרטל מהיד?
האם האיש שקרא בשמו של האדם שהסתובב? הוא בכלל היה רחוק משם ולא יכל היה לשער מה עלול לקרות.

כך שבסיטואציה זו אין אשם, כי אין אף אחד שהיה מסוגל למנוע את התאונה.

מי אחראי לשאת בנזקים שנגרמו?

אני מניח שתאמרו שהאדם שהסתובב הוא זה שאחראי לשלם לבעל האגרטל על הנזק שנגרם.
אבל למה דווקא הוא?
אם רוח חזקה הייתה מעיפה ומפילה את האגרטל, בעל האגרטל היה נושא בכל הנזק.
האדם שהסתובב לא הפיל את האגרטל בכוונה או מרצון. זה אמנם קרה דרכו, אך זה קרה מעצמו, ממש כמו הרוח. הוא לא היה מסוגל למנוע את מה שקרה, אז למה עליו לשלם פיצויים?

ובכן כשאנו משתמשים במושג האחריות בהקשר של מתן פיצויים, ההחלטה במי לראות אחראי זו מוסכמה חברתית. לרוב תוטל האחריות על פי מסוגלות. כלומר האחראי לנזק הוא זה שגרם לו מיוזמתו או שלכל הפחות היה מסוגל למנוע אותו.
אם איש לא אשם, כלומר לא יזם את הנזק או היה מסוגל למנוע אותו, מי שיחשב אחראי לצורך נשיאה בנזק זוהי כבר הגדרה סובייקטיבית המבוססת על המוסכמות החברתיות.
למשל, בחברה בה אני חי ישנה מוסכמה שדברים שנעשים דרך אדם, גם אם לא מרצונו, הם באחריותו, ולכן האדם שהסתובב אחראי לפצות את בעל הכד.
ניתן להעלות על הדעת חברה המאמינה שאם איש אינו אשם במה שקרה, הוא אינו צריך לשאת בנזק, גם אם זה התרחש דרכו.
ניתן גם להעלות על הדעת חברה המאמינה שאם אין איש אשם בנזק, כל המעורבים צריכים להשתתף בפיצויים שווה בשווה, ובחברה זו האדם שהסתובב, האדם שקרא לו ובעל הכד היו מתחלקים בנטל.

אחריות במובן של מתן פיצוי עשויה להיות מוסכמה חברתית גם אם קיימים מספר אנשים שניתן לראות בהם כמי שהיו מסוגלים למנוע את הנזק.
תארו לכם שאדם נכנס לתוך שטח פרטי שהכניסה אליו אסורה, נופל לבור ונפצע קשה.
במי רואים את האחראי?
מצד אחד אותו אדם ידע שהוא נכנס לשטח שהוא לא מכיר ולא אמור להכנס אליו, ויכל לקחת בחשבון ששטח זה לא יועד עבורו והוא עשוי להתקל שם במכשולים לא צפויים.
מצד שני בעל השטח יכל היה לקחת בחשבון שאנשים בכל זאת יכנסו לשטחו למרות האיסור ולכן עליו לנקוט באמצעים כדי למנוע נפגעים.
במקרה הזה אין יכולת לקבוע באופן מוחלט מי האחראי - כלומר מי המסוגל. במובן מסוים שניהם אחראים כי שניהם היו לכאורה מסוגלים למנוע את המקרה.
מנגד, אם היינו יכולים לקרוא את מחשבותיהם, יתכן והיינו מגלים ששניהם למעשה לא היו מסוגלים למנוע את הנזק, כי במחשבתו של האיש שנפצע בכלל לא עלה הרעיון שעשוי להיות בור בשטח אליו נכנס, ובמחשבתו של בעל השטח כלל לא עלה הרעיון שמישהו יתעלם מהאיסור ויכנס לשטח. במקרה זה איש מהם אינו אחראי למה שקרה.


מהי אם כן משמעותה של אחריות במובן של פיצויים, אם היא נקבעת באופן סובייקטיבי, ולא בהכרח בהתאם למסוגלות בפועל?

המשמעות היא שכל חברה, בין אם במסגרת הנורמות החברתיות או במסגרת חוקי המדינה, מחליטה כיצד היא חושבת שהכי מועיל להתנהל, ובהתאם מגדירה מהן הציפיות שלה מהחברים בה.
למשל, החברה מחליטה האם סביר שאדם יקח בחשבון אנשים שנכנסים לשטחו בלא רשות וידאג לוודא שאין מפגעים היכולים לפגוע בהם, או שזוהי דרישה מוגזמת מידי ולכן לא רצויה. בהתאם להגדרות אלו החברה קובעת מי "אחראי" לפצות על הנזק.

למעשה הציפיה הזו אותה מגדירה החברה משמשת גם ככלי לעיצוב של החברה, ונראה זאת בצורה ברורה יותר בסעיף הבא.


4. אחריות במובן של מתן עונש


במערכות משפט מסוימות נוטים לעיתים להקל את עונשו של אדם שביצע פשע בשל הטיעון שלא היה אחראי למעשיו.
למשל, נניח ואדם שחולה במחלה נפשית קשה הצית מבנה ציבורי. בית המשפט עשוי לתת לו עונש מופחת היות שכחולה נפש אין לו שליטה במחשבותיו, רגשותיו ומעשיו ואינו אחראי להם.
כאמור בדיונים על הרצון החופשי מצאנו שרצון חופשי "פילוסופי" אינו קיים ורצון חופשי "פסיכולוגי" הוא נדיר ביותר.
במילים אחרות, רוב הפעולות שמבצעים בני אדם הן תוצאה של התניה. הם לא יכלו לפעול אחרת ממה שפעלו, ולכן לא היו אחראים למעשיהם.
אחת השאלות המתעוררות בעקבות מסקנה זו האם עלינו להסיק שאין להעניש אנשים  אלו, והאם זה לא שומט את כל הבסיס הרעיוני מתחת למערכת המשפט?

ובכן, כל עוד אנו מבינים את מערכת המשפט כמערכת הפועלת מתוך עקרונות של מוסר או צדק, בהגדרתם הרווחת, אז כן, הבנה מעמיקה של טבעם של בני אדם ומגבלות רצונם החופשי יוצרת סתירה לעקרונות המשפט.
עם זאת, הסברתי במאמר "מטרת הענישה", ברגע שאנו מחליפים את תפישת הטוב והרע שלנו מתפישה מוסרית, שהיא כאמור סובייקטיבית, לתפישה שהוצגה במאמר "המטרה הסופית של החיים", לפיה עשיית הטוב היא לצמצם סבל ולהגדיל אושר בחברה, נגמרות הסתירות.
במקרה זה מטרתה האידיאלית של מערכת החוק והמשפט היא לקבוע חוקים ועונשים שיביאו לצמצום מירבי של סבל בחברה ולמקסום האושר.
אי לכך, השאלה האם אדם הינו אחראי או לא אחראי למעשיו, במובן של האם הוא גרם להם בכוונה או שהיה מסוגל למנוע אותם, אינה תמיד רלוונטית לצורך מתן העונש.
למעשה מערכת המשפט כבר נוהגת כך.
אחד העקרונות הנפוצים במערכות משפטיות היא שאי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש.
כעת דמיינו מצב בו יזם צעיר פתח עסק ושכר אישה לתפקיד מרכזי בניהול העסק. לאחר חודשים של עבודה נכנסה האישה להריון. זה אומר שתוך זמן קצר האישה לא תוכל למלא את תפקידה כראוי - מה שיביא לאי תפקוד העסק ולפשיטת רגל. היזם התנצל ואמר לה שבשל הנסיבות החדשות הוא אינו יכול להמשיך להעסיק אותה והוא נאלץ לפטר אותה.
באותה המדינה פיטורים של אישה בשל הריון היא עבירה חמורה ודינה מאסר או קנס כספי גבוה ביותר.
היזם לא ידע זאת, גם בגלל שהוא בסך הכל אדם צעיר וגם כי חוקי העבודה הם מאוד מורכבים ומסובכים וניתן בקלות לעבור על החוק בשל חוסר היכרות עמו.
אם נסתכל על הסוגיה מבחינת אחריות מוסרית רבים לא ימצאו בעיה עם התנהגותו של היזם, שאינו רוצה לסכן את העסק שלו ולשכור אדם שאינו מסוגל לבצע את העבודה.
בו זמנית היזם אכן לא היה מודע לחוק ולכן מנקודת המבט של המסוגלות, אין לראות בו אחראי.
עם זאת בית המשפט כן עשוי לראות בו אחראי ולהטיל עליו את העונש, מהסיבה הפשוטה שזו הפעולה המטיבה ביותר עבור החברה.
למשל, אם בית המשפט היה מוותר על עונש לכל אדם שהיה טוען שלא הכיר את החוק, אז כל אחד היה טוען זאת, גם מי שהכירו את החוק, וזה היה יוצר פגיעה קשה באכיפת החוק ונזק גדול לחברה.
לכן בית המשפט עשוי להעדיף להרשיע את מי שעברו על החוק, גם אם הם לא הכירו אותו, משיקולים של טובת החברה.

בנוסף, כשבית המשפט מעניש אדם שעבר על חוק מסוים, זה יוצר מודעות לחוק ולהשלכות של עבירה על החוק. למשל אם אותו יזם שפיטר אישה בהריון היה נכנס לכלא, הידיעה על כך הייתה מופצת בקרב מעסיקים והופכת אותם למודעים יותר לחוק ולהשלכות של אי עמידה בו.


הנקודה האחרונה מובילה אותנו להיבט חשוב ביותר.
הטלת אחריות עשויה להפוך אדם לאחראי.

כשבית המשפט מטיל עונש על אדם מסוים, הוא הופך אנשים אחרים למודעים יותר לחוק ולכן אחראים יותר.
זוכרים את הדוגמא של האדם שאיחר לעבודה בגלל שהיה אזוק במשקולת של עשרים ק"ג למרות שהתאמץ ללכת מהר. כזכור נטען שאם היה רודף אחריו אריה הוא היה מוצא כוחות נוספים והיה מצליח להגיע בזמן.
התובנה המוכלת בדוגמא זו היא שכדי להיות מסוגל לעשות משהו דרושים תנאים מסוימים שעשויים שלא להתקיים אצל אדם, אך ניתן לספק לו אותם באופן חיצוני ולהפוך אותו למסוגל ולכן לאחראי.
הנה דוגמא פשוטה. כדי למנוע מהגבינה להתקלקל, ההורים מזכירים שוב ושוב לילד שלהם להחזיר אותה למקרר. בשלב מסוים, נניח אחרי עשרים תזכורות, המידע הזה יתבסס והוא יזכור לעשות זאת בעצמו, כלומר יהפוך לאחראי.
הורים מסוימים עשויים לצפות מהילד לזכור לעשות זאת אחרי תזכורת אחת או שתיים. כלומר הם יראו בו אחראי למרות שבפועל הוא לא מסוגל עדיין לזכור את מה שהתבקש ממנו. לאחר מכן אם הוא לא עשה זאת הם יצעקו עליו או יענישו אותו.
שימו לב שגישה זו, של "הטלת אחריות", עשויה להפוך את הילד למודע ואחראי אפילו יותר מהר, כיוון שחוויות רגשיות נחרטות חזק יותר בזכרון.
(למרות הייתרון הנ"ל, בהחלט לא הייתי ממליץ לנקוט בגישה זו כי הנזקים הנפשיים שהיא יוצרת עולים בהרבה על התועלת)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח לענות לשאלות ענייניות לגבי הדברים שכתבתי, וכן מאוד אשמח לקבל נקודות מבט בונות והערות עליהם, על מנת שאוכל להרחיב את נקודות המבט שלי.