הודעת פתיחה


ברוכים הבאים לבלוג שלי,

מטרתו של בלוג זה היא לשתף אתכם בתובנות שרכשתי במהלך החיים בתחומים שונים. תובנות בנושא החיים שיפורם ושיפורו של העולם.
רוב המאמרים כתובים במבנה של תהליך לוגי. כלומר תהליך בו כל שלב מוביל לשלב הבא, ובצורה זו הוא מוביל את הקורא להבין את אותה התובנה שגיליתי.
אציין מראש שרכישת התובנות המוכלות במאמרים דורשת קריאה סבלנית וחשיבה רבה.
חלק מהמאמרים יופיעו בספר שאני מתכוון לכתוב בעתיד, לכן אשמח לקבל מכם שאלות והערות בונות שיסייעו לי לשפר את המאמרים, להפוך אותם לקריאים ומובנים יותר וכמובן, אם לדעתכם טעיתי במשהו, אשמח לשמוע.

אני מאחל לכם קריאה מהנה, מעניינת ומרחיבת אופקים...

יום שבת, 19 בספטמבר 2015

מי אני?




האם אי פעם חשבתם מי אתם באמת?

במאמר מאמר זה תינתן תשובה לשאלה הנצחית הזו...

רבים חושבים שהשאלה הזו היא יותר מידי פילוסופית, ושלמעשה לא ממש ניתן לענות עליה כיוון שה"אני", הוא מושג מופשט, תוצר של המחשבה שלנו. שהוא אינו דבר אמיתי.
האמת היא שה"אני" הוא בכלל לא מושג מופשט. זוהי תופעה אמיתית. למעשה הוא הדבר האמיתי ביותר בחיים שלנו, אך אני אסביר את טענה זו בהזדמנות אחרת.

הדבר המעניין ביותר הוא שלכל אחד מאתנו, יש ברגע זה, את כל הידע וניסיון הדרוש כדי לענות על השאלה הזו.

אז בואו ונתחיל עם התשובה הנפוצה:
אם הייתי שואל אדם כלשהו ברחוב "מי אתה?", הוא עשוי היה לענות: "ובכן, אני צביקה". ואז הייתי אומר לו: "כן, אבל אתה יכול להחליף את השם שלך לשמעון ועדיין היית נשאר אתה...".
בתשובה הוא היה כנראה עונה לי: "ובכן, ברור שאני לא השם שלי, זהו רק אמצעי התייחסות. אני בן אדם".
וזוהי התשובה הנפוצה. אנחנו בני אדם, אורגניזם ביולוגי. במילים אחרות "אני הוא הגוף שלי".

אבל מדוע אנו מגבילים את ה"אני" שלנו, לגבולות הגוף? נניח שאנו במכונית? מדוע איננו מזהים עצמנו בתור המכונית? מדוע איננו אומרים "אני המכונית"?
התשובה הפשוטה שאתם עשויים לענות היא: "בגלל שאני עדיין אני גם כשאני לא בתוך המכונית. גם כשהמכונית מושמדת, אני עדיין קיים. מכאן שאינני המכונית."

במילים אחרות, הדבר שהוא אני חייב להיות, קבוע בכל מקום בו אני נמצא.
לכן הגוף הוא אני, כי הגוף נמצא בכל מקום בו אני נמצא.........
או שאולי לא.

אז בואו נבדוק האם זה נכון, ועל מנת לעשות זאת, אנו נצטרך לעשות ניסוי מחשבתי קצר.
אני רוצה לבקש מכם לדמיין שאיבדתם את כף ידכם. אינכם צריכים לדמיין איך זה קרה או למה. פשוט דמיינו בעדינות שכבר אין לכם את כף ידכם. כעת, בזמן שאתם עושים זאת, שאלו את עצמכם האם אתם עדיין אתם?..... או שאתם מישהו אחר?
וזה די ברור שתענו שאתם עדיין עצמכם. בדיוק כפי שהמשכתם להיות אתם בלי המכונית, אתם ממשיכים להיות אתם ללא כף היד. זה אומר שכף היד היא שלכם אך היא איננה אתם.
כעת המשיכו לדמיין עצמכם ללא כף רגל, רגל, כלייה, אוזן.... ובדקו האם אתם עדיין אתם. ניתן בקלות ליישם את התרגיל הזה כמעט על כל חלקי הגוף, ולמעשה יש המון אנשים שיכולים להעיד על כך, כיוון שהם איבדו חלקים מגופם אך נשארו הם עצמם.




אז מצאנו משהו מדהים! ה-"אני" הוא לא הגוף. אני אינני הגוף שלי!

(ובכן, לפחות לא רוב החלקים שלו. זה עשוי להיות יותר קשה לבחון האם אנו איננו המוח, לדוגמא, אבל אני אתייחס לנקודה זו במאמר נפרד, כיוון שזה לא באמת הכרחי עבורנו על מנת להמשיך את החקירה שלנו.)

אז מהו בעצם ה"אני"? מי אני?

ובכן, אולי אני השכל, הנפש?
השכל, הנופש, או מה שאני מעדיף לקרוא לו "העולם הפנימי", מורכב בעיקר משלושה דחפים עיקריים, המגיעים מהזיכרון שלנו, או מהתפישה בהווה.

דחפים אלו הם:
  • תחושות – המגיעות מחמשת החושים 
  • רגשות – כגון כעס, פחד, אהבה וכדומה. 
  • מחשבות. 
ההרכב הייחודי של שלושת אלו יוצר את מה שאנו קוראים לו ה"אישיות" שלנו.

זה די קל עבורנו לדמיין עצמנו כנפש נפרדת מהגוף הפיסי. כולנו ראינו סרטים כמו "אווטר (2009)", "ביג (1988)" ו"גן העדן יכול לחכות (1978)", שבהם אדם חי בגוף אחר בעודו נשאר הוא עצמו.

אם כן, האם אנו הנפש?



קודם כל אני יכול לראות שהמחשבות, הרגשות והתחושות שלי משתנים כל רגע, ולכן הם אינם יכולים להיות אני. זוכרים...? הדבר שהוא אני חייב להיות קבוע בכל מקום בו אני נמצא. אם אני יכול לאבד או לשנות חלק ממני ולהישאר עצמי, אז החלק הזה איננו אני. זה תקף לחלקים פיזיים ולחלקים נפשיים באותה המידה. אני עצוב, ואז אני מפסיק להיות עצוב, ובשני המקרים אני אותו אני.
אפילו המכלול של הרגשות והזיכרונות, לו אנו קוראים אישיות, אינו יכול להיות אני, כיוון שהוא משתנה עם הזמן: כתינוק לא היו לי הזיכרונות והמחשבות שיש לי כעת, אך התינוק הזה היה אני.

אך, אם אני לא הנפש, אז מי אני?

אז בואו ונעמיק את החקירה שלנו, וכדי לעשות זאת נוכל להסתייע במשפטים מהסוג הבא:
  • "אני שומע את המחשבות" 
  • "אני חווה שמחה" (רגש) 
  • "אני מרגיש קרירות" (תחושה) 
אנו יכולים לראות במשפטים אלו שה"אני" נפרד מהמחשבות, מהרגשות או מהתחושות. זוהי אינה רק צורת התבטאות, זהו תיאור מדויק של התופעה הפסיכולוגית המתרחשת בתוכנו. ישנה המחשבה, הרגש או התחושה, וישנו ה"אני" ש"מתבונן" או "חווה" את המחשבה או הרגש הזה.

מה שהרגע הצגתי עשוי להיות קשה להבנה, בגלל שהוא מאוד עדין: ברקע של העולם הפנימי שלנו, קיים רובד נוסף. הרובד של ההתנסות.
אתם לא צריכים להאמין לי. בדקו בעצמכם. עשו את התרגיל הפשוט הבא:

עצמו את העיניים ודמיינו בית. אתם לא צריכים לדמיין תמונה ברורה. מספיק שתראו משהו, אפילו מטושטש.
כעת, הסתכלו על התמונה שבראשכם. האם אתם רואים אותה? 
אם כן, שאלו עצמכם:
  • "מי הוא זה שרואה את התמונה?" 
  • "מה הוא הדבר אשר רואה את התמונה?" 
אם עשיתם את התרגיל, ועשיתם אותו ברצינות, יכולתם בקלות לענות על השאלה הראשונה "מי רואה את התמונה?". והתשובה היא: "אני – אני רואה את התמונה".
ומהו הדבר אשר רואה את התמונה? זה לבטח לא תחושה ולא רגש. זוהי גם לא מחשבה, הבית הוא המחשבה. 
הדבר שרואה את הבית הוא "המתבונן". "החווה"

אז אתם רואים, הנפש וה"אני" החווה אותה, אינם אותו הדבר.
אני אינני הנפש.
אני הוא ה"חווה"



ישנה מילה בשפה המדוברת לאותו הדבר שקראתי לו החווה, והיא: תודעה.
אך לרוב משתמשים במילה תודעה במשמעויות שונות, כגון אינטליגנציה או מחשבה. לכן, מעתה, כשתראו שאני משתמש במילה תודעה, דעו שאני משתמש בה במשמעות מאוד מסוימת:

"היכולת להתנסות, להיות מודע ל..."

האם יש משהו בראשיתי יותר מהתודעה שהוא האני האמיתי?

אני עדיין לא מצאתי משהו כזה.
אנחנו יכולים להגיד "אני מתבונן בתודעה שלי", אך למשפט הזה אין כל משמעות.
לכן, בנקודה, זו, זוהי התשובה שלי:

אני הינני התודעה