מהו רצון?
אחת התפישות השגויות הרווחות בקשר להבנת תופעת הרצון נובעת מכך שביום-יום אנו משתמשים במושג רצון כדי לתאר שתי תופעות שונות.
בואו נעשה ניסוי פשוט. עשו אותו עכשיו יחד איתי, גם אם הוא נראה טריוויאלי. הושיטו את ידכם קדימה. כעת הזיזו אותה לימינכם. לאחר מכן הזיזו אותה לשמאלכם.
כעת, מדוע היד שלכם זזה ימינה? מדוע לאחר מכן היא זזה שמאלה?
והתשובה היא שרציתם שכך יקרה. הפעלתם על היד שלכם את רצונכם.
בוא נעשה את התרגיל עוד פעם אחת והפעם נסו לשים לב לחוויה, לתחושה שלכם תוך כדי התרגיל.
אחד הדברים שיכולתם אולי להבחין זה שהזזת היד מרגישה "רצונית". "אני" גורם לזה לקרות. זה לא קורה מעצמו.
דבר נוסף שאולי יכולתם להבחין זה שהפעולה היא "מודעת". אתם יודעים מראש מה הייתם רוצים שיקרה, ואתם בוחרים לעשות זאת.
כעת בואו נדמיין שאתם הולכים ברחוב, ופתאום מתחשק לכם לשתות קפה. בשפה היומיומית אנו עשויים להגיד: "אני רוצה לשתות קפה". אבל שימו לב שכאן השימוש במונח רצון (רוצה), מתאר תופעה אחרת.
הצורך, הדחף, החשק לשתות קפה הוא משהו שהתעורר בנו באופן אוטומטי. לא בחרנו בו. לא עשינו מאמץ כלשהו שהוא יעלה. אפילו לא ידענו שהוא הולך להופיע דווקא עכשיו.
למעשה כל דחף, חשק, צורך, תשוקה או רגש, למעט בתנאים מאוד נדירים, הם אינם רצוניים. הם אי-רצוניים.
אם ברצוננו להשתמש בשפה המתארת את המציאות בצורה יותר מדוייקת, במקום להשתמש בפועל, כגון במשפט "אני רוצה לשתות קפה", עלינו להשתמש בתיאור פאסיבי כגון: "התעורר בי חשק לשתות קפה". במקום להגיד "אני כועס עליך", נגיד "יש בי כעס כלפיך".
על מנת שיהיה לנו קל להבדיל בין שתי התופעות שתיארנו, מעכשיו, אני אשתמש במילה רצון, כדי לתאר לפעולה רצונית, בדומה לתרגיל הזזת היד. כל פעם שאתייחס למוטיבציה שאיננה רצונית, אשתמש במילים תשוקה, צורך וכיוצא בזה.
כעת בואו וננסה להבין טוב יותר את מהות התופעה שכרגע כיניתי "רצון".
לשם כך בואו נעשה תרגיל פשוט נוסף.
לצורך התרגיל, אם אתם רוצים, יכול לעזור אם תעצמו את העיניים.
כעת, העבירו את תשומת לבכם לאגודל יד ימין. חושו את התחושות שבאגודל יד ימין. את הטמפרטורה, לחצים, עקצוצים, תחושת זרימת דם, וכל תחושה שאתם יכולים להבחין בה.
כעת העבירו את תשומת לבכם לאגודל יד שמאל. מקדו את תשומת הלב באגודל יד שמאל וחושו את התחושות שבו.
מה שעשיתם עכשיו הייה תרגיל בהזזה רצונית של תשומת הלב.
מהי תשומת הלב?
את תשומת הלב ניתן לתאר בתור המסנן, או עדשת המיקוד של התודעה. בסרטון שלי, מהי תודעה, הגדרתי את התודעה בתור היכולת לחוות חוויה, ואת המיינד (נפש) כאותם מושאים שהתודעה יכולה לחוות הכוללים: תחושות, רגשות ומחשבות.
מה שלא ציינתי בסרטון הוא שהתודעה יכולה לחוות רק את התחושות, הרגשות או המחשבות הבאים במגע, או "עוברים" דרך עדשת תשומת הלב. באופן טבעי תשומת הלב שלנו ממוקדת בקלות בחלקים מסוימים של המיינד. למשל, רוב הזמן אנו ערים, ללא כל מאמץ, לתמונות שמשדרות לנו העיניים. לעומת זאת, חלקים אחרים של המיינד, כגון התחושה באגודל יד ימין, דורשים מיקוד של תשומת הלב.
מה הקשר בין התרגיל שעשיתם כעת לרצון. ובכן, יתכן ששמתם לב שהחוויה של הזזת תשומת הלב דומה מאוד לחוויה של הזזת היד. בשני המקרים מדובר בפעולה שמרגישה רצונית. מרגיש שאנחנו עושים אותה. היא לא קורית מעצמה.
למעשה כפי שאני מבין זאת, התופעה שאני קורא לה רצון היא היכולת לכוון את תשומת הלב באופן מודע.
ולא סתם אמרתי באופן מודע, כיוון שתשומת הלב שלנו יכולה להיות מוסטת על ידי גורמים אחרים ולא רק על ידי הרצון.
למשל תחושה או רגש חזקים יכולים להסית את תשומת הלב שלנו. אנו שומעים צלצול של טלפון, והרעש, או הסקרנות לדעת מי מתקשר, מושכים את תשומת הלב שלנו להתמקד בצלצול. אנו אמנם מודעים לכך שתשומת הלב שלנו הוסטה, אך המודעות הזו היא לאחר שהתרחשה ההסטה. ההסתה עצמה הייתה ללא כוונה מודעות.
כעת אתם יכולים לטעון, ובצדק, שההגדרה שלי לרצון איננה מדויקת, כי קודם ראינו שהרצון משמש להזיז דברים שאינם תשומת לב. הרי השתמשנו בו להזיז את היד.
הסיבה שאני מגדיר את הרצון כיכולת לכוון את תשומת הלב (באופן מודע) היא שמהתבוננויות שערכתי בתוך עצמי, התקבל אצלי הרושם שגם פעולות רצוניות אחרות, כגון הזזה רצונית של שריר, נסיון רצוני להזכר במשהו ששכחתי, ניסיון רצוני לדמיין במחשבה תמונה כלשהי וכדומה, הן כולן בעצם הזזות של תשומת הלב.
במקרה של ניסיון להיזכר או בניסיון לדמיין תמונה אנו מנסים להזיז את תשומת הלב בין אזורים שונים בזכרון, עד שעולה הזכרון המתאים. כשמדובר בהזזה של שריר, נראה לי שאנו מעבירים את תשומת הלב למיקום במיינד, או במוח, בו רשומה הפקודה המכווצת את השריר. כשאנו מגיעים למקום הנכון, הפקודה מורצת. איננו יכולים לחוות את הפקודה עצמה, אלא רק את התוצאות שלה, כמו תחושת מתח בשרירים.
חשוב לי לציין שנכון לעכשיו אני עדיין לא משוכנע במאת האחוזים בנכונות הסבר זה, כי מדובר בתהליך שלא ניתן להתבונן בו ישירות. בסרטון מהי תודעה הסברתי שאנו יכולים להתבונן רק בתוכן של המיינד, כלומר בתחושות, ברגשות ובמחשבות. בתודעה עצמה איננו יכולים להתבונן, כיוון שהתודעה היא עצמה המתבונן, ולכן אנו יכולים להסיק את קיומה רק באופן עקיף על האופן בו היא משתקפת במיינד.
בדומה לכך, הרצון ותשומת הלב הן תופעות פסיכולוגיות שאינן שייכות למיינד. הם לא תחושה, לא רגש ולא מחשבה. לא ניתן להתבונן בהם ישירות, אלא רק בתוצאות שהפעולה שלהם יוצרת על המיינד, כגון תחושת מתח בשריר כשאני מזיז את היד, או תחושת החמימות באגודל, שאני חווה כשאני ממקד בו את תשומת הלב.
יתכן ותשאלו, אבל כשהזזתי את היד שלי ימינה ושמאלה. מה גרם לי לרצות להזיז אותה ימינה או שמאלה?
והתשובה היא, ככל הנראה, שלשמע ההזמנה שלי לעשות את התרגיל, התעוררה בכם מוטיבציה כלשהי, אולי סקרנות, לנסות אותו ולהזיז את היד. ואם עלתה בכם המחשבה שהמוטיבציה הזו התעוררה בכם באופן לא רצוני, אתם צודקים. את הרצון איננו מפעילים יש מאין. תמיד קודמת לו סיבה בצורה של מוטיבציה. גם אם מדובר במוטיבציה מאוד עדינה וכמעט בלתי מורגשת, כמו בתרגיל הזזת היד.
אבל אל תטעו. לא כל מוטיבציה הגורמת לפעולה עוברת דרך הרצון.
חשוב להבין שאותן פעולות שיכולות להתבצע בצורה רצונית, כמו הזזת הידיים, יכולות להתבצע בצורה לא רצונית, ולפעמים אפילו ללא כל מודעות.
מתי בפעם האחרונה כשדיברתם עם משהו, החלטתם איך הידיים שלכם ינועו בזמן הדיבור? אני מניח שאין לכם תשובה, בגלל שכמעט תמיד הידיים זזות במהלך הדיבור ללא כל הכוונה רצונית.
הדבר היחידי בנו שמתבצע באופן רצוני, כלומר מבחירה של העצמי, הדבר שאותו אני מכנה בשם רצון, זוהי הכוונה מודעת של תשומת הלב.
תשוקות, צרכים, סקרנות וכל סוג אחר של דחף מוטיבציוני, שבשפת היום יום אנו מכנים בשם רצון, הם תופעה מסוג אחר, המתרחשת באופן בלתי רצוני, וללא בחירה של העצמי.
דבר אחרון שחשוב לי לציין.
בדברים שאמרתי אין שום שיפוט או העדפה בין שתי התופעות שתיארתי.
גם הרצון, וגם התשוקות והצרכים, הם כולם חלק טבעי בהוויה שלנו. כל מה שעשינו הוא להבחין בין התכונות השונות של השניים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לענות לשאלות ענייניות לגבי הדברים שכתבתי, וכן מאוד אשמח לקבל נקודות מבט בונות והערות עליהם, על מנת שאוכל להרחיב את נקודות המבט שלי.