האם הבחירות שאנו עושים הן רצוניות או בלתי רצוניות (אוטומטיות)?
כעת לאחר שהבנו מהו רצון, ויותר ברור לנו מהי בחירה רצונית, לעומת דחף שאינו רצוני, נשאלת השאלה האם הבחירות שאנו עושים הן רצוניות או לא.
נוכל לענות על שאלה זו ביתר קלות אם נשאל את עצמנו, מהי בחירה, ומהם התנאים שצריכים להתקיים על מנת שנוכל לקרוא לפעולה כלשהי בחירה.
התנאי הראשון על מנת שתתקיים בחירה הוא שיהיו לנו לפחות שתי אפשרויות לבחור מבינהן. נניח שאני מתארח במקום כלשהו שמגישים בו כיבוד לאורחים. כל אורח יכול לבחור מהכיבוד או עוגה או פרי. נניח שעד שהגיע תורי לבחור נגמרו העוגות, ולכן לקחתי פרי. האם אני יכול לומר שלקיחת הפרי הייתה בחירה? הרי לא נותר לי ממה לבחור.
יתכן ותגידו שזו כן הייתה בחירה, כיוון שיכולתי גם לא לקחת כלום.
מצויין, כי מה שעשיתם על מנת להגדיר את הפעולה שלי כבחירה, הייתה להוסיף אופציה שנייה: או לקחת פרי, או לא לקחת כלום.
אז אנו יכולים לראות שכדי שתתקיים בחירה צריכות להיות לפחות שתי אפשרויות.
התנאי השני על מנת שתתקיים בחירה הוא מודעות.
האם אתם יודעים לומר לי כמה פעמים מצמצתם בדקה האחרונה? לדעתי רוב הסיכויים שלא הייתם עדים אפילו לא למצמוץ יחיד, למרות שקרוב לוודאי שמצמצתם כל כמה שניות.
אם לא הייתם מודעים לפעולה שהתבצעה בגוף או בנפש שלכם, זה אומר שלא אתם ביצעתם אותה. זה אומר שהיא התבצעה באופן אוטומטי. זה גם אומר שלא אתם בחרתם אותה, כי איך יכולתם לבחור לעשות אותה, אם אפילו לא ידעתם שהיא קרתה?
התנאי השלישי על מנת שתתקיים בחירה, הוא מסוגלות.
אני רוצה לבקש מכם עכשיו לא לחשוב על כמה זה 2 + 2. בשום אופן אל תחשבו את התוצאה לתרגיל 2 + 2.
הצלחתם לא לחשוב על 4?
אלא אם פיתחתם מיומנות גבוהה מאוד בהסחת המחשבה שלכם, קרוב לוודאי שלא הצלחתם להימנע מלחשוב על המספר 4.
במקרה זה היו לכם לפחות שתי אפשרויות: לחשוב על התוצאה לתרגיל או לא לחשוב עליו.
כמו כן הייתה לכם מודעות למה שמתחולל במחשבה שלכם.
עם זאת אני בטוח שלא תכריזו שחשבתם על 4 בגלל שבחרתם לעשות כך, הרי ניסיתם ככל יכולתכם לבחור באפשרות השנייה.
יכולתם להיווכח שאין לכם מסוגלות לבחור באחת מהאפשרויות שעמדו לרשותכם.
למעשה, אם מתוך כל האפשרויות הקיימות, איננו יכולים אלא לבחור באפשרות יחידה, לא ניתן לקרוא לפעולה שבוצעה בחירה. זוהי למעשה כפיה. כמו כן, אם אני יכול לבחור רק באפשרות אחת, למעשה קיימת עבורי רק אפשרות אחת, וכפי שראינו קודם, בחירה מחייבת לפחות שתי אפשרויות.
כעת כשמצאנו מספר תנאים הכרחיים על מנת שנוכל לקרוא לפעולה כלשהי בחירה, עלינו לבחון האם הבחירות שאנו עושים במהלך היום יום אכן ראויות לשם בחירה?
נתחיל בשלילת פעולות שאנו יכולים להיות בטוחים שהם אינן בחירות:
רגשות: נניח אנחנו נתקלים בכלב גדול שנובח לעברנו ומפחיד אותנו. האם אנו אומרים לעצמנו: בוא נפחד עכשיו, או שהפחד בא לבד? ואכן הפחד מגיע מעצמו, ללא כל מאמץ, ולפעמים אפילו בניגוד לרצוננו.
כשאנחנו פוגשים אדם יקר לנו וזה גורם לנו להרגיש שמחה, האם אנו אומרים לעצמנו "עכשיו נשמח", או שהרגשת השמחה מגיעה מעצמה?
למעט בתנאים יוצאי דופן, הרגשות שלנו מתעוררים באופן אוטומטי. איננו בוחרים ברגשות שלנו.
מחשבות: ללא ספק אנחנו יכולים לבחור מחשבות. אם אבקש מכם לדמיין בית עם ארובה וגינה, תוכלו לעשות זאת די בקלות. בו זמנית ניתן לראות שמחשבות יכולות להיות אוטמטיות. זוכרים את התרגיל 2 + 2?
אבל מה בעצם ההבדל בין מחשבה על 2 + 2 לבין לדמיין בית? למה הראשון בלתי רצוני והשני כן?
כדי לענות על כך עלינו להבין קודם כל מה היא אסוציאציה.
אסוציאציה הינה הרכיב האוטומטי של המחשבות. אנו מקבלים גירוי מסוים ואוטומטית מוצע לנו מתוך הזכרון מידע הקשור לגירוי.
אנו שומעים נניח את המילה "פיל" ועולה לנו במחשבה מידע שקשור למילה פיל. אולי תמונה, אולי גם צליל, ועוד. אסוציאציות אינן רצוניות. מספיק לשמוע את המילה "פיל", או 2 + 2, כדי שהמוח שלנו ייצר אסוציאציה תואמת.
לעומת זאת, ברגע שמתבקש מאיתנו לדמיין מחשבה יותר מורכבת, למשל גם בית וגם ארובה וגם גינה בו זמנית, בהנחה שאין לנו בזכרון תמונה זמינה של בית שכזה, לא תעלה בנו אסוציאציה של התמונה המלאה, אלא של הרכיבים, ואז אולי נצטרך לחבר אותם או לשמר באופן רצוני את תשומת הלב על כל אחד מהם כדי שלא יעלמו.
אם הייתי מבקש מכם לא לחשב את התרגיל 36 כפול 4, כנראה הייתם מוצאים שקל לכם לעשות זאת. זה בגלל שאין לכם בזכרון אסוציאציה מוכנה מראש הכוללת את תוצאת התרגיל.
לעומת זאת אם אבקש מכם לחשב את התרגיל, תגלו שהתשובה לא מגיעה בעצמה. הפעולה של חישוב התרגיל, כמו הפעולה של דמיון הבית כוללת רכיב רצוני, ולעיתים היא מלווה בסוג של מאמץ.
תהליך זה מאפיין מחשבות מורכבות, כגון פתרון בעיה מתמטית מורכבת, הגות בשאלה פילוסופית, או תכנון פרויקט.
אם ננסה לאפיין ולכמת את סוגי המחשבות שעוברות בראשנו במהלך היום, אני מאמין שנוכל להסכים שרובן המכריע הן מחשבות אסוציאטיביות לחלוטין. כל רגע ורגע אנו נמצאים בפטפטת של מחשבות פנימית שאיננו בוחרים בה ואיננו מצליחים להפסיקה.
אם אינכם מסכימים עם טענה זו עשו תרגיל פשוט: נסו למשך דקה אחת לא לחשוב אף מחשבה וכדי שהתוצאות יהיו מובהקות יותר עשו זאת תוך כדי הליכה.
פעולות: אם איננו בוחרים ברגשות ובקושי בוחרים במחשבות לבטח לפחות אנו בוחרים בפעולות שלנו, לא?
אכן ראינו במאמר, מהו רצון, שאנו יכולים למשל לבחור להזיז את היד באופן רצוני, אבל ראינו גם שהידיים יכולות לזוז באופן בלתי רצוני, כמו למשל תנועות הידיים בזמן דיבור.
אז איך נדע אם פעולה שאנו עושים היא רצונית או לא?
רובנו מורגלים לקרוא לפעולה שאנו עושים, ושיש לנו עניין שהיא תתרחש, רצונית. אנו מוזגים כוס חלב ולאחר מכן מחזירים את החלב למקרר וחושבים שעשינו זאת באופן רצוני. יום אחד אנו מוצאים את עצמנו מחזירים את החלב לארון במקום למקרר ורק אז אנו יכולים להבין שביצוע הפעולה של החזרת החלב היא בכלל אוטמטית.
הקושי הגדול שיש לנו להבין את היקף הפעולות שאנו עושים אוטומטית וללא בחירה הוא שלרוב הפעולות הללו מתבצעות באופן בו אנו מעוניניים שהן יקרו, והפעמים בהן מתרחש בלבול, שהן אלו המאפשרות לנו לזהות שפעולה אינה רצונית, הן יחסית נדירות.
מהתבוננויות שערכתי במשך שנים רבות הגעתי למסקנה שרוב או כמעט כל הפעולות שאנו עושים אינן רצוניות. אך בשל הקושי שתיארתי קודם, ובשל חוסר היכולת לחלוק מאות התבוננויות שאספתי, אני מוצא עצמי מתקשה להמחיש לאנשים מסקנה זו.
אחלוק איתכם התבוננות אחת ואני מקווה שהיא תוכל לסייע להמחיש את המסקנה אליה הגעתי.
אחת הפעולות הבסיסיות ביותר שאנו מחשיבים לרצונית היא הדיבור.
הרי אם איננו בוחרים במילים שאנו מבטאים, אז מי בוחר בהן?
לפני שנים השתתפתי בניסוי קבוצתי שבדק את השאלה הזו. הניסוי הוא מאוד פשוט ותוכלו לנסות אותו בעצמכם.
כל אחד ממשתתפי הניסוי התחייב, למשך שלושה שבועות לא להגיד את המילה כן. ניתן להשתמש בתחליפים, כגון בוודאי, חיובי, אכן וכדומה.
כל פעם שמשתתף אמר את המילה כן, היה עליו לרשום זאת.
לא אכנס לתנאים השונים בו בוצע הניסוי, אך ברצוני לשתף אתכם בתוצאות שהיו עקביות בקרב כל המשתפים.
בהתחלה תיארו המשתתפים שהם כל הזמן שכחו את הניסוי ושאסור להם להגיד כן.
לאחר מכן תיארו המשתתפים שהם זוכרים את הניסוי ומצליחים להימנע מלהגיד כן. אך היופי בניסוי היה שהוא כלל מספר מפגשים בין משתתפי הניסוי, ובמפגשים אלו, משתתפים שחשבו שהם מצליחים להימנע מלהגיד את המילה כן, "נתפסו" שוב ושוב על ידי משתתפים אחרים או מנחי הניסוי כשהם אומרים את המילה כן. והמסקנה הייתה שהם השתמשו במילה כן כל הזמן אך כלל לא היו מודעים לכך.
בשלב הבא המשתתפים תפשו את עצמם באופן עקבי אומרים את המילה כן רגע לאחר שאמרו אותה, וזה הראה להם שהם כלל אינם מצליחים להימנע מכך.
לבסוף, באופן הדרגתי, הצליחו המשתתפים יותר ויותר להימנע מלהגיד את המילה כן, אם כי שלב זה כבר התבסס על תנאים שלא קיימים באופן הדיבור הרגיל של בני אדם.
שלב נוסף מעניין התרחש לאחר שהסתיים הניסוי והמשתתפים יכלו לחזור ולהשתמש במילה כן, אבל את המסקנות של שלב זה אשאיר, למי מכם שירצה לערוך עם עצמו את הניסוי, לגלות לבד.
המסקנה העיקרית מהניסוי הייתה שהשימוש במילה כן לא היתה מבחירה. המשתתפים לא היו מסוגלים להימנע מלהגיד אותה ולעיתים אף לא היו מודעים לכך שאמרו אותה (ואלו כאמור הם שניים מהתנאים שהזכרנו קודם הנדרשים על מנת שמשהו יוגדר כבחירה).
את הניסוי המתואר היה ניתן תיאורטית לבצע עם כל מילה שהיא, ואכן הניסוי בוצע גם עם מילים אחרות, כגון המילה "אני" והוביל למסקנות זהות.
מכאן אנו יכולים ללמוד שאפילו פעולה שנחשבת לדבר מאוד רצוני, כמו הדיבור, מתבצעת ברובה, אם לא כולה, באופן בלתי רצוני.
התנסות זו, ועוד רבות דומות לה הביאו אותי למסקנה שרוב הפעולות של האדם אינן קורות כתוצאה מבחירה שלו, אלא באופן אוטומטי.
בנקודה זו יכול להיות שהמסקנה שהצגתי תגרום לכם ליאוש או לרגשות לא נעימים אחרים, היות ואני ובעצם אני טוען שהאדם פועל כמעט לחלוטין כאוטומט, כלומר הוא לא שונה הרבה, במובן זה, ממכונה.
אין לי מטרה לגרום לכם להרגיש יאוש, ולכן ארצה להוסיף שתי נקודות אור:
1. ראשית קחו בחשבון שהמסקנה הזו הייתה תקפה לחיים שלכם גם לפני שקראתם את המאמר הזה. דבר לא השתנה אובייקטיבית בחייכם בעקבותיה. אם עד היום נהינתם לאכול גלידה, להריח פרח או להכין קפה, הפעולות הללו ימשיכו להיות מהנות ומשמעתיות באותה המידה גם אם אתם יודעים שהן אינן רצוניות. החיים לא מאבדים את משמעותם כשאנו מבינים שבחירה רצונית היא דבר נדיר.
2. חשוב לזכור שאנחנו לא אוטומטיים מוחלטים. קיים דבר כזה שנקרא רצון, ולמעשה קיימת אפשרות להרחיב את הנוכחות שלו בחיינו הרבה יותר מהיקפו הנוכחי.
למשל אחד המורים המפורסמים למודעות עצמית שנקרא גורדג'ייף לימד שיטת התפתחות שמטרתה להביא ל"אדונות עצמית". גורדג'ייף טען שרוב פעולות של האדם אינן קורות מבחירתו, אלא קורות לו באופן אוטומטי. הוא תיאר את האדם כאסיר הנמצא בבית כלא עם קירות שקופים הגורמים לו לחשוב שהוא חופשי.בו זמנית הוא טען שלאדם קיימת אפשרות להפוך ליותר יותר חופשי, ולהיות מסוגל לקבל החלטות המבוססות על רצון, ולא על דחפים בלתי רצוניים.
כדי לעשות זאת השלב הראשון הוא ללמוד להכיר כמה שיותר את האוטומטיות, או כפי שהוא קרא לזה, המכאניות, ששולטת בחיים שלנו, וזאת על ידי התבוננות עצמית ותרגילים שונים. (אולי כמו התרגיל של לא להגיד כן).
לאחר מכן השלב השני הוא לשחרר את עצמנו מכל ההתניות האוטומטית שאינן משרתות אותנו.
חשוב להבין שאוטומטיות איננה בהכרח דבר רע. איננו צריכים לבחור לנפח את הריאות כדי לנשום. זה קורה מעצמו וטוב שכך.
אבל ישנם דחפים אוטומטיים שכנראה לא משרתים אותנו, כגון פחדים לא רציונליים, למשל לפחד לחזר אחרי אדם שמוצא חן בעיננו, או דפוסי מחשבה לא מועילים, כמו המחשבה שאני תמיד צודק והאחרים טועים.
לטענתו, בני אדם יכולים להשתחרר מההתניות שלהם עד לרמה שיהפכו לאדונים מלאים של בחירותיהם.
הווה אומר, כל בחירה שהם יקחו, הם יוכלו למלא אותה עד הסוף מבלי להיות כבולים תחת התניות אוטומטית. למשל, אם אדם יבחר לעשות דיאטה, הוא יעשה אותה בדיוק כפי שקבע לעצמו, מבלי שהדחף האוטומטי לאכול ישלוט בו.
האם זה אפשרי להפוך חופשי לחלוטין? מעשית זה נשמע קשה עד בלתי אפשרי. בו זמנית אני טוען שאם ניתן להשתחרר מהתניה אוטומטית אחת, ניתן תיאורטית באותה צורה להשתחרר מכולן.
אז אם נחזור לשאלה, האם הבחירות שאדם עושה הן רצוניות או בלתי רצוניות, אז ניתן לתת תשובה רק אם נציין באיזה אדם מדובר.
רוב האנשים, כמוני וכמוכם, פועלים רוב הזמן מתוך דחפים אוטומטיים.
כלומר, אין לנו רצון חופשי. (ובהקשר זה אני מתשמש בביטוי רצון חופשי כרצון שאינו כבול על ידי דחפים אוטומטיים).
זה אינו סותר את האפשרות שישנם אנשים מסוימים שעשו עבודה ממושכת של שחרור מהתניות, ויש להם רצון יותר חופשי מלמרבית האנושות.
מהי בחירה אנושית?
השבמחקהמתבונן בעולם רואה שלכאורה גם בעלי חיים בוחרים ולדוגמא אביא כאן מעשה בחתולה שקלקלה לאבא שלי את הגינה וניסינו ללכוד אותה בעזרת קציצת גפילטע פיש ריחנית. כל מי שצפה במחזה יכול היה לחוש בעליל את הדילמה שנצבה בפני החתולה, שלא ידעה מה להחליט. מצד אחד הריחה את ריחה המשכר של הקציצה ומאידך הבינה שיש כאן חשש למלכודת...
מנגנון הבחירה הוא מעין מערכת אוטומטית בה הכח החזק גובר ולדוגמא כאשר ילד ניצב בפני הדילמה אם לאכול סוכריה ולהסתכן בכאב שיניים הרי שאם הכאב מוחשי וחזק (יש לו חור כואב בשן...) הוא יגבר על החשק למתוק ואילו אם הכאב אינו מוחשי והוא רק אזהרה ערטילאית שבאה מהגדולים הרי שהחשק למתוק יגבר. לכאורה, תהליך דומה קורה גם אצל מבוגרים, אמנם בצורה קצת יותר מורכבת ובחישוב של מספר גדול יותר של פרמטרים, אך עדין כל ההבדל בין בעל חי, ילד ומבוגר, הוא רק בניסיון החיים שנרכש וכן ביכולת השכלית לחשב חישוב מורכב יותר. אם כן מהי בחירה אנושית?
אפשר לקבוע בוודאות שבחירות יומיומיות הם על פי רוב, בחירות אוטומטיות לא אנושיות -"חתוליות" כיון שהן לא נעשות מתוך מחשבה מעמיקה, כי אין לנו זמן לחשוב הרבה לפני כל פעולה ואמירה.
עיקר ההשפעה שיש לנו עליהן היא רק אם נשקיע עבודת הכנה מוקדמת של החלטה ואימון כיצד להגיב נכון למצבים יומיומיים ושכיחים. זהו מה שאנו מכנים "קנית הרגלים טובים". או "מידות טובות".
אמנם כאשר מדובר בדילמות לא שגרתיות, שיש לנו זמן לחשוב עליהן, באה לידי ביטוי יכולת הבחירה האנושית. אך מהו ההבדל בין בחירה חתולית לבחירה אנושית? התשובה היא שהחתול משקלל רק גורמים טכניים, מוחשיים, כגון עוצמת הרעב מול הסיכון בנטילת המזון. האדם לעומת זאת, יכול, אם ירצה ויחשוב זאת במודע, להוסיף לשקלול גם גורמים אנושיים דהיינו גורמים רוחניים או ערכיים. לדוגמא: האם המעשה מוסרי? האם המעשה טוב?
לפיכך, עיקר הבחירה האנושית אינה מתרחשת בשעת החישוב הסופי שהוא באמת חישוב עוצמות של יחסי כוחות - איזה פרמטר יגבר, אלא בעיקר בשלב שלפניו דהיינו בחירת הגורמים שיכנסו לחישוב על מנת לקבל תוצאה, והכנסה מודעת של פרמטרים אנושיים ערכיים ומוסריים למשוואה. בלי התערבות מחשבתית מודעת, סביר להניח שהגורמים שיכנסו לשקלול שלנו יהיו בעיקר גורמים "חתוליים" דהיינו גשמיים ומוחשיים. זאת משום שבאופן טבעי האדם מחשב רק את מה שצץ מאליו מול עיניו ונוגע לבעיה הנתונה, אך הוא אינו רואה ומרגיש, בלי הפעלה מודעת, בגורמים ערכיים ורוחניים שאינם מוחשיים. לבחירה אנושית אפשר לקרוא "לחשוב מחוץ לקופסא".
נקודה נוספת וחשובה לא פחות היא עוצמת ההשפעה של הערכים על הבחירה. אם לא תהיה עבודת הכנה מוקדמת להגדיל ולחזק את משקלם של הערכים האנושיים, הם לא יקבלו משקל ממשי ראוי ולא יוכלו להכריע את הכף. דוגמא לדבר: שני אנשים שנכנסים לבית בו כבר נמצא אדם מעשן והבית מלא עשן. הראשון, שהוא בעצמו מעשן, כלל אינו מרגיש דילמה אם להיכנס, כיון שהוא אינו מפעיל בחירה ביחס לסוגית העישון. אך גם אם יבחר להפעיל את מנגנון הבחירה ויזכיר לעצמו את ערך השמירה על הבריאות מהסכנות שבעישון, ערך זה יהיה בעיניו כמעט חסר משקל, משום שהוא בעצמו רגיל לעשן וכל החששות מהסכנות שבעישון כבר הושתקו אצלו מזמן בתואנות שונות וע"י עשרות בחירות קודמות בעד העישון, בזמן שעוד הייתה לו דילמה. לעומתו השני, שאינו מעשן חש כל רגע איך כביכול העשן ממית אותו כתוצאה מחרדה (ואולי אף חרדת יתר) מעישון שנוצרה אצלו ע"י פעמים רבות בהן בחר נגד העישון וחיזק בנפשו את הערך של שמירת הבריאות והתרחקות מסכנת העשן והוא יברח מהבית בהקדם. (באופן דומה אפשר להבין מדוע גנב סדרתי כבר לא חש כמעט בשום דילמה לפני מעשה גניבה).
יוצא מכאן שהפעלת מנגנון הבחירה האנושית בערכים, זהו רק מתג ההפעלה של המערכת הרוחנית אבל כדי שהיא תפעל כראוי דרושה עבודת חיים יומיומית של לימוד וחיזוק המערכת הרוחנית וכן עבר עשיר של בחירות נכונות שגורמות לחיזוק וקיבוע הערכים בנפש.