כל הרעשים הללו היו שם כל הזמן. אם כן, מדוע לא חוויתם אותם עד כה?
הסיבה לכך נמצאת בתפקוד שנקרא "תשומת הלב".
תשומת לב ותודעה הם שני תפקודים נפרדים, שבינהם ישנו קשר הדוק.
במילה תודעה אני מתייחס לתפקוד שמאפשר את קיומה של חוויה.
(מידע נוסף על התודעה ותכונותה תוכלו למצוא בסרטון "מהי תודעה?")
התודעה תמיד ישנה. תשומת הלב באה והולכת.
תשומת הלב היא הגשר המחבר בין הנפש לתודעה.
(במילה "נפש" או "מיינד" אני מתכוון לכל החוויות הנחוות בתודעה, כלומר התחושות, הרגשות והמחשבות).
דמיינו לרגע את הנפש כפעילות המתרחשת בתוך חדר חשוך. בחדר מתרוצצות מחשבות, רגשות ותחושות רבות (כמו הצלילים הנמצאים סביבנו כל הזמן אך איננו שומעים אותם).
התודעה נמצאת בפתח החדר אך אינה רואה דבר.
לפתע נדלק פנס ומאיר את אחת החוויות הנפשיות. למשל את תחושת בית החזה העולה ויורד בהמהלך הנשימה.
באותו הרגע התודעה "רואה" כביכול את התחושה הזו וחווה אותה.
לפתע משהו גורם לפנס לזוז במהירות למקום אחר בחדר.
הפנס מאיר על צליל של התנפצות כוס שנפלה.
התודעה חווה רעש של התנפצות, וכבר אינה חווה יותר את תחושת בית החזה העולה ויורד.
הפנס הוא תשומת הלב. המקום בנפש אליו מופנית תשומת הלב קובע את החוויה שתחווה בתודעה.
התודעה יכולה להתנסות רק בתופעות הנפשיות שנמצאות במגע עם תשומת הלב
לתשומת הלב תכונות שונות שמזכירות במידת מה את תכונותיה של קרן אור. יש לה עוצמות שונות, היא ניתנת למיקוד, היא ניתנת לפיזור, ואף ניתנת לפיצול.
תשומת הלב דורשת אנרגיה. כשאנחנו עייפים או תשושים יש לנו פחות יכולת לשים לב לדברים. רמת החמצן במוח גם היא משפיעה על תשומת הלב. למשל כשתרגלתי ג'אגלינג, מצאתי שתוך כדי אימון רמת תשומת הלב שלי הייתה יורדת עם הזמן. זה התבטא בכך שאם בתחילת האימון הייתי מצליח להעביר 20 מסירות עד שאחד הכדורים היה נופל, לאורך האימון כמות המסירות עד נפילת כדור הייתה הולכת ופוחתת. מצאתי גם שאם אני לוקח מספר נשימות עמוקות ואינטנסיביות תשומת הלב גדלה, מה שמתבטא בעליה בכמות המסירות שאני מצליח לבצע.
תשומת הלב מתאפיינת הן בכמות והן באיכות. הכמות קשורה למספר הדברים שאנו יכולים לשים אליהם לב, והאיכות קשורה ליכולת למקד את תשומת הלב ולהבחין בחוויות יותר ויותר "עדינות". ב"עדינות" אני מתכוון לחוויות בעלות עוצמה חלשה (כמו לחוש את הדופק), או שהן קצרות בזמן (כמו להצליח להבחין בסדרת מחשבות שכל אחת אורכת חצי שניה).
מיקוד תשומת הלב יכול להתרחש הן באופן אוטומטי והן באופן רצוני.
ניתן לסווג את פעילות תשומת הלב לשלושה אופנים או "רמות":
תשומת לב מכאנית - תשומת לב מכאנית הינה רמת תשומת לב מינימלית. זוהי תשומת הלב המאפשרת לנו לעשות פעולות אוטומטיות ביום יום: לשטוף כלים, לנהוג ברכב וכדומה.
למשל, כשאנחנו בטיול רגלי או בנסיעה תשומת הלב שלנו מפוזרת על כל שדה הראיה. אנו רואים תמונה יחידה המקיפה את כל שדה הראיה. אם תוך כדי הטיול או הנסיעה אנו מדברים עם אדם אחר, תשומת הלב הממוקדת בשדה הראיה פוחתת, אך לא נעלמת. אם היא הייתה נעלמת היינו מיד נתקלים בסלע או מתנגשים ברכב ממולנו. אך דבר זה קורה לעיתים נדירות יחסית, וזה בגלל שעדיין נשמרת רמה מינימלית של תשומת לב המאפשרת לנו לקיים את שאר הפעולות שלנו.
תשומת הלב המכאנית היא כל כך מינימאלית כך שהיא לא משאירה אחריה רישום בזכרון, או שגם אם היא כן משאירה הוא כל כך קלוש עד שהוא אינו נגיש.
למשל נניח שהלכנו או נסענו במסלול שאנו מכירים. בסוף המסלול איננו זוכרים שעברנו בנקודה שאנו מכירים הנמצאת לאורך המסלול, למרות שברור שעברנו בה.
אנו עשויים להסיק שלא היינו מודעים כשעברנו בנקודה זו, אבל יתכן מאוד שהיינו מודעים, אך במידה כה מועטה, כך שלא נשאר זכרון.
למעשה, פעמים רבות מבלבלים את תשומת הלב המכאנית עם חוסר תשומת לב.
יש בכך אמת רבה, כי דברים שאנו עושים בתשומת לב מכאנית הם דברים שמבחינה מעשית אנו עושים מבלי לשים לב שאנו עושים אותם, אך זה לא לגמרי מדויק.
חוסר תשומת לב מוחלט קיים גם הוא. אנו ממצמצים במהלך היום אולי אלפי פעמים, ואיננו מודעים אפילו באופן קלוש למצמוצים אלו. אין לנו שום חוויה, ולכן גם שום זכרון של מצמוצים אלו.
בו זמנית, התבוננויות עדינות ומדויקות שערכתי הראו לי שרוב הפעולות היומיומיות שאנו מיחסים להן חוסר תשומת לב, הן בעצם תשומת לב מכאנית כה מינימלית שאיננה משאירה זכרון.
אחת ההתנסויות שהראו לי זאת הייתה כשהלכתי במרפסת והייתי שקוע במחשבות. ב"חוסר תשומת לב" בעטתי בצלוחית חרסינה והמשכתי הלאה. חצי שניה לאחר מכן הצלוחית נחתה ברעש על הרצפה ופתאום נזכרתי שלפני חצי שנייה בעטתי בה.
למרות שבכל הזמן הזה העינים שלי היו מכוונות על הרצפה, לא הייתה אצלי בתודעה שום חוויה של תמונה שלי בועט בצלוחית. לא שמתי לב כלל שאני בועט בה. אך למעשה חלק קטנטן מתשומת הלב שלי כן היה ער לכך, וחלק זה נזנח ונשכח במהירות של חלקיק השניה. וכאמור לאחר חצי שניה, הודות לרעש הצלוחית, נזכרתי שחוויתי זאת.
תשומת הלב המכאנית היא אוטומטית לחלוטין. באוטומטית אני מתכוון לכך שהחוויות בנפש אותן היא מאירה אינן נבחרות באופן רצוני.
חשוב לי לציין שהיות ולא הגדרתי למה אני מתכוון ב"להיות מודעים", כדי למנוע אי הבנה, אסביר שבמאמר זה אני משתמש בביטוי זה באופן מצומצם רק כדי לציין שיש חוויה.
למשל, אם אני עובר ליד עץ שעליו תפוח וחווה מזוית העין תמונה מטושטשת של תפוח, עדיין הייתה לי חוויה של תמונת התפוח. לכן בפרק זה אומר שהייתי מודע לתפוח. אם לא נוצרה אצלי שום תמונה של התפוח הרי שלא הייתי מודע אליו.
תשומת לב רגשית - המכונה לפעמים גם "תשומת לב מזוהה", זוהי תשומת לב הממוקדת אוטומטית בחוויה מסוימת. למשל, כשכוס נופלת ונשברת, תשומת הלב שלנו כמו "נתפסת" על ידי החוויה, ומתמקדת בה מעצמה.
במצב זה אנו מודעים לחלוטין. כלומר אנו חווים את החוויה של צליל ההתנפצות וגם זוכרים זאת. אך הפניית תשומת הלב לא הייתה מבחירה רצונית שלנו.
אחד הדברים המאפיינים את תשומת הלב הרגשית זה שהיא שואבת, כביכול, את תשומת הלב כמעט מכל החוויות האחרות וממקדת אותה בחוויה שתפסה אותה.
למשל, אם אנו מתווכחים עם אדם אחר, הרגש המלווה בוויכוח גורם לתשומת הלב להתמקד כל כך חזק בוויכוח, כך שכבר איננו שמים לב שאנו צריכים לשירותים, שכאבה לנו השן רגע לפני כן, ואפילו לא נשים לב אם יעבור לידנו מישהו.
רגש הוא אחד הגורמים העיקריים להופעתה של תשומת לב רגשית (ומכאן שמה), אך חשוב לציין שגם תחושות יכולות לעורר את תשומת הלב באותו האופן. למשל רעש חזק ופתאומי או ניצנוץ של אור בחדר חשוך מיד ימשכו אליהם את תשומת הלב.
תשומת הלב הרגשית יכולה לבוא לידי ביטוי בעוצמות שונות. למשל ניצנוץ של אור עשוי להפנות אליו מיד את תשומת הלב, אך בעוצמה חלשה יחסית, כזו שתאפשר לנו לשים לב לדברים נוספים המתרחשים סביב. לעומת זאת גירוי חושי חזק כמו רעש של צופר או גירוי המעורר רגש חזק כמו אדם המקלל אותנו, ימשוך אליו את תשומת הלב בעוצמה כה גבוהה, דבר שיגרום לנו להתקשות להבחין בגירויים נוספים ולחוות אותם במהלך זמן זה.
תשומת לב רצונית - תשומת הלב הרצונית, הנקראת לפעמים גם "תשומת לב ממוקדת", היא תשומת לב שמכוונת באמצעות הרצון. התופעה אותה אני מכנה בשם רצון מוסברת לעומק במאמר "מהו רצון?". בינתיים נסתפק בדוגמא הפשוטה הזו.
אבקש מכם לכוון את תשומת לבכם לבוהן רגל שמאל, ולשים לב מה אתם חווים.
יתכן שפתאום תחוו תחושות שונות כגון, טמפרטורה, לחץ, זרימה, עקצוצים וכו.
עד אותו הרגע כלל לא חוויתם תחושות אלו. על ידי הפניה רצונית של תשומת הלב לבוהן רגל שמאל, התודעה שלכם יכלה לחוות את התחושות שנמצאות שם.
נשאלת השאלה האם כאשר תשומת הלב איננו ממוקדת בבוהן רגל שמאל, קיימות שם תחושות, או שהתחושות נוצרות רק כאשר תשומת הלב באה במגע עם איתה?
למיטב ידיעתי מבחינה פיסית, קיימת בבוהן כל הזמן פעילות עצבית ופעילות עצבית זו משודרת למוח כל הזמן. העברת תשומת הלב לבוהן לא יוצרת את הפעילות העצבית (אם כי היא עשויה להשפיע עליה).
כאמור הפעילות העצבית לכשעצמה, בין אם בבוהן או במוח, עדיין איננה זהה לתחושה. תחושה היא חוויה הנמצאת בתודעה.
בנקודה זו אינני יודע לומר האם רק הפעילות העצבית קיימת בנפרד לתודעה, והחוויה מתרחשת רק לאחר שתשומת הלב באה במגע עם הפעילות העצבית, או שלחוויות יש קיום נפרד מהתודעה, כמו למשל שבתורות מזרחיות מסוימות מדברים על מישור קיום אסטרלי (רגשי) ומנטלי (מחשבתי), ותשומת הלב מאפשרת לתודעה לחוות חויות אלו.
תשומת הלב נדרשת לא רק כדי לחוות, אלא גם כדי לפעול. פעולות מורכבות או חדשות עבורנו דורשות תשומת לב ממוקדת. למשל ללמוד לקשור את שרוכי הנעליים בפעם הראשונה או ללמוד לעשות ג'אגלינג דורשים הרבה תשומת לב ממוקדת. בהדרגה נוצרים הרגלים, וניתן לבצע פעולות אלו על ידי תשומת לב רגשית ולבסוף בתשומת לב מכאנית, כמעט ללא תשומת לב כלל.
נהיגה הינה דוגמא לפעילות היכולה להתבצע כמעט לחלוטין עם תשומת לב מכאנית.
ניהול שיחה הינה דוגמא לפעילות הדורשת בדרך כלל תשומת לב רגשית.
חשיבה לוגית, תכנון פרויקט ופתרון תרגילים מתמטיים הינן דוגמאות לפעילויות הדורשות תשומת לב ממוקדת.
אם כי גם פתרון תרגיל מתמטי, כמו 5+6, שעבור ילד קטן דורש הרבה תשומת לב, יכול להתבצע על ידי אדם מתורגל באופן אוטומטי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לענות לשאלות ענייניות לגבי הדברים שכתבתי, וכן מאוד אשמח לקבל נקודות מבט בונות והערות עליהם, על מנת שאוכל להרחיב את נקודות המבט שלי.