מהי הבנה?

בוודאי נתקלתם בביטוי "לדעת ולהבין זה לא אותו הדבר".
למשל אולי שמעתם מישהו אומר "ידעתי שגידול ילדים הוא דבר קשה, אך לא באמת הבנתי זאת עד שנהייתי הורה".
אז מהי בעצם ההבנה ומה מבדיל אותה מהידיעה?

נניח שחבר סיפר לכם שיש דבר הנקרא "מרבולו". בעקבות כך תגידו שכעת אתם יודעים שיש דבר הנקרא מרבולו (לפחות בהסתמך על טענת החבר), אך תאמרו שאינכם יודעים או מבינים מה זה.
נניח שהחבר מספר לכם שמרבולו זה פרי שגדל באפריקה. כעת תאמרו שאתם יודעים מה זה מרבולו. יתכן ואפילו תאמרו שאתם מבינים מה זה מרבולו, לפחות במידה מסוימת.
כעת החבר יראה לכם תמונה של הפרי ובהסתכלכם על התמונה תגידו: "או, עכשיו הבנתי מה זה מרבולו".
אם החבר יביא לכם מרבולו אמיתי, ואפילו תטעמו ממנו, תגידו שאתם מבינים הרבה יותר טוב מה זה מרבולו.

בואו נסתכל על דוגמא הפוכה.
אתם מטיילים בארץ רחוקה והמקומיים מזמינים אתכם לאכול פרי שמעולם לא ראיתם.
חבר שואל אתכם: "האם אתם יודעים מהו הפרי הזה?". אתם תגידו שלא.
יתכן ותריחו את הפרי, תפתחו אותו, תלמדו את המבנה שלו, תטעמו ממנו וכו'.
לאחר שעשיתם זאת ישאל אתכם החבר שנית: "האם אתם יודעים מהו הפרי הזה?". אתם תגידו שלא.
בשלב מסוים יגיע אדם מקומי ויגיד לכם שהפרי נקרא מרבולו.
כעת ישאל אתכם החבר בשלישית: "האם אתם יודעים מהו הפרי הזה?".
הפעם תענו: "כן, זה מרבולו".

כפי שציינתי במאמר "הנפש - תחושות, רגשות, מחשבות" כל המידע שיש לנו בתודעה מורכב ביסודו מתחושות (המגיעות מאיברי החושים) ומרגשות. המחשבות הן שילוב של השניים הללו.

את המידע הגולמי המגיע מהתחושות והרגשות ניתן לכנות בשם נסיון.

כפי שראינו בדוגמאות מעלה, הידע הוא תהליך שלי יצירת כינויים או ליתר דיוק "סמלים" (הסבר על מהו סמל ניתן למצוא במאמר "מהו מידע?"), אליהם  אנו מקשרים את הנסיון שצברנו. כינוי המקושר לניסיון ניתן לכנות בשם "מושג".

למשל, אם נתקלנו בפרי חדש, ואפילו אכלנו אותו, כל עוד לא נדע את השם שלו אנו נגיד שאיננו יודעים מהו הפרי הזה.
למעשה איננו צריכים אפילו שיגידו לנו את השם. מספיק שנמציא שם בעצמנו.

למשל, נניח וחוקרים מתחום הרפואה מזהים מספר רב של מקרים בהם אנשים מפתחים גוון עור ירוק. הם לא יודעים מהי התופעה הזו ולא מבינים אותה.
בשלב מסוים הם מחליטים לכנות את התופעה "תסמונת ירקת כרונית".
מיד לאחר מכן אם ישאלו את אחד מהחוקרים, האם הוא יודע מהי המחלה שגורמת לעור ירוק, הוא יגיד: "כן, זו תסמונת הירקת הכרונית", למרות שלמעשה הוא לא למד שום דבר חדש על תכונותיה של התופעה ואיננו מבין מה היא.

הבנה היא התהליך של יצירת חיבורים חדשים, או בין כינויים לנסיון או בין הנסיונות עצמם. ככל שכינוי מחובר ליותר מידע המגיע מהנסיון, וככל שההתנסויות השונות מחוברות אחת לשניה באופן ישיר או באמצעות כינויים, אנו נרגיש שאנחנו מבינים יותר (גם אם ההבנה שלנו שגויה).

למשל כששמענו את המילה "מרבולו", לא הבנו מה זה.
כשהחבר הראה לנו את המרבולו, ואף נתן לנו לטעם ממנו, יכולנו להגיד שכעת אנו מבינים מה זה מרבולו.
מה שקרה הוא שנוצר אצלנו חיבור בין הכינוי שנתנו לתופעה לבין הנסיון שיש לנו אודותיה.
למעשה גם לפני שהחבר הראה לנו את המרבולו, ורק אמר לנו שמרבולו הוא פרי הגדל באפריקה, הבנו, לפחות במעט, מהו מרבולו.
הסיבה לכך היא שיצרנו חיבור בין המילה מרבולו למושגים אחרים שהיו כבר קיימים אצלנו בנפש (פרי ואפריקה). וכפי שציינתי בפרק על הנפש, מושג הוא מילה המפנה למחשבה ובתורה מחשבה היא שילוב של התנסויות חושיות ורגשיות. לכן יצירת חיבור בין מילה חדשה למושגים קיימים זה בעצם יצירת חיבור בין מילה חדשה להתנסויות קיימות.
אגב, החבר יכול היה להגיד לנו "מרבולו זה קזבובו". במקרה זה לא היינו יכולים להגיד שאנו מבינים מה זה מרבולו, כיוון שאין לנו התנסות המקושרת למילה "קזבובו".

יתכן ושמתם לב שהקו המפריד בין ידע להבנה איננו בעל הגדרות מוחלטות אלא מוגדר על ידי השימוש שאנו מורגלים לעשות במילים אלו.
למשל הקו המבדיל בין משמעות הביטוי "אני יודע מה זה מרבולו" לבין משמעות הביטוי "אני מבין מה זה מרבולו" אינו מובהק ועשוי להשתנות מאדם לאדם.
אחת הסיבות לכך שהגבול בין ידיעה להבנה הוא מטושטש היא שגם תהליכים שאנו מכנים בשם "יצירת ידע" וגם תהליכים שאנו מכנים בשם "הבנה" כוללים חיבור של נסיון לכינוי.
לרוב יספיק לנו מעט נסיון כדי להגיד שאנו יודעים משהו, בעוד הבנה של משהו נייחס למצב בו יש לנו יותר נסיון לגביו.
עם זאת ישנם שני הבדלים שהם כן מאפיינים בלעדיים של הידע ושל ההבנה.
הראשון הוא שהידע מחייב כינוי והבנה לא בהכרח. בדוגמא בה אכלנו פרי שלא ידענו את שמו, לא יכולנו לומר שאנו יודעים מהו הפרי הזה, למרות שהבנו היטב מהן התכונות שלו.
השני הוא שההבנה איננה רק פונקציה של כמות החיבורים בין כינויים לניסיון, אלא גם מידת הארגון בינהם, כלומר הקשרים הפנימיים בין נסיונות.
למשל, יתכן ואני יודע מה זה מים, מה זה אדים, ומה זה חום.
אך ארגון מחדש של הנתונים הללו יביא אותי להבנה שחימום מים יוצר אדים.
באופן זה הגדלתי את ההבנה ללא יצירת כינויים חדשים, אלא פשוט על יצירת חיבורים חדשים בין כינויים ונסיונות קיימים.
כמובן שלאחר מכן נוכל לכנות את החיבור שיצרנו בשם "רתיחה".

אדם הצובר מילים רבות שלהן מקושר מעט נסיון יכונה אדם בעל ידע רב, אך שאינו ממש מבין את מה שהוא יודע. אדם שהידע שלו הוא בעל רמת חיבור פנימי גבוהה יותר יחשב לאדם המבין את מה שהוא יודע.

בואו נסתכל בתרשים הבא:

התרשימים הללו ממחישים את האופן בו קשורים כינויים (עיגול) והתנסויות (ריבוע) בנפשם של שני אנשים.

אדם א' הוא אדם שנחשב לבעל ידע. אדם זה יודע מה הם מים, כלומר המילה מים מקושרת אצלו להתנסויות ישירות עם מים (הוא שתה מים, הוא התרחץ במים וכו'). באופן דומה הוא גם יודע מה זה חום ואדים.
הוא גם יודע מה היא רתיחה, על אף שמעולם לא ראה תהליך רתיחה של מים. הוא פשוט שמע מישהו שאומר שאדים הם תוצר של רתיחה של מים, ולכן המילה "רתיחה" נקשרת אצלו למושג אדים, אך לא להתנסות כלשהיא.

אדם ב' הוא אדם הנחשב למי שמבין את מה שהוא יודע.
ראשית המילה "רתיחה" מקושרת אצלו להתנסות של רתיחה. למשל הוא ראה כיצד מים הופכים לאדים.
כמו כן הנסיון שלו מקושר יותר. המים והחום כבר אינן תופעות נפרדות. הם יכולים לחבור יחד לתופעה של רתיחה, שבתורה יוצרת תופעה שנקראת אדים.
כמו כן המים והאדים גם הם אינם תופעות נפרדות. הם שני מצבים שונים של אותו החומר.
ניתן לראות שאצל האדם המבין ההתנסויות והמושגים נמצאים במידה רבה יותר של חיבוריות (אינטגרציה).

כפי שציינתי הבנה יכולה להיות שגויה.
למשל, יכול להיות שנגיע למסקנה שהסיבה להיווצרות אדים היא שהמים מנסים לברוח מהחום (כמו שאנשים ובעלי חיים מנסים לברוח משריפה).
החיבור שיצרנו יגרום לנו להרגיש שאנו מבינים טוב יותר כיצד נוצרים אדים, אך הבנה זו תהיה שגויה.

למרות האבחנה שבוצעה במאמר זה בין כינוי לנסיון, מנקודת מבט עמוקה יותר, אין הבדל בין כינוי לנסיון. הרי מהו כינוי? כינוי הוא מילה, כלומר התנסות חושית בסדרת צלילים השמורה בזכרון.
מה שעושה את ההבדל עבורינו בין התנסויות שאנו מכנים "כינויים" לבין שאר ההתנסויות, היא כלל הנראה שאנו מורגלים להשתמש בכינויים בתור סמלים, כלומר כ"שער" זמין דרכו אנו שולפים את שאר ההתנסויות מהזכרון.
הרגל זה בתורו מגיע, ככל הנראה, מכך שאנו מורגלים לתקשר עם בני מיננו באמצעות שפה מילולית, וכתוצאה מכך אנו משתמשים בשפה זו גם בתקשורת הפנימית, כלומר באופן בו אנו מארגנים את המידע והנסיון בתוך עצמנו.
ברמה העקרונית יתכן והיינו יכולים להשתמש בכל סוג של התנסות כסמל. במקרה זה ניתן לחשוב על שפה של צורות, שפה (פנימית) של רגשות וכדומה.

קרדיט תמונה: Bulb photo created by freepik - www.freepik.com