מהי זהות?

כשאנו אומרים "זה תפוח", "זה ענף", "זה נהר", "זו צרפת", "זה יוסי", "זה אני", מה שאנו עושים זה לשייך לתופעה מסויימת, כלומר לחלק מסוים מהמציאות, זהות.
הזהות מאפשרת להבדיל את החלק המסוים של המציאות מכל השאר.
אם אנו מזהים חלק מהמציאות בתור "ענף", אז חלקים אחרים, למשל הגזע, איננו ענף.
אנו מבדילים בין הגזע לבין הענף.

כמה שאלות פשוטות יראו לנו שהזהות איננה דבר כל כך פשוט כמו שעשוי להראות.
למשל, איפה מתחיל ענף? איפה נגמר הגזע? מה נותן לנהר את זהותו אם המים שבו תמיד משתנים?

אז מהי בעצם זהות? מהם התנאים הדרושים לקיומה של זהות? איפה הגבול בין זהות אחת לאחרת?

בואו נניח שקטפנו תפוח מהעץ.
התפוח קצת מאובק ועדיין מחובר אליו ענף קטן עם עלה.
נסיר את הענף הקטן עם העלה. נשאל "האם עדיין יש לנו תפוח?"
והתשובה היא כן.
ננקה את האבק מהתפוח ונשאל "האם עדיין יש לנו תפוח?"
גם כאן התשובה היא כן.

כפי שאתם יכולים לראות, כדי לגלות את הזהות של דבר מסוים אנו מחפשים את הרכיבים או התכונות ההכרחיות על מנת שזהותו תתקיים.
כל מה שאינו הכרחי, הענף, האבק, איננו חלק מהזהות.
מצאנו את התנאי לקיומה של זהות: קיומן של התכונות המינימליות ההכרחיות.

אבל האם יש צורך בתפוח שלם כדי לשמר את התכונות המינימליות של תפוח?
נקלף את קליפת התפוח. נשאל עצמנו "האם עדיין יש לנו תפוח?".
קרוב לוודאי שתאמרו כן.
ננגוס ביס או שניים מהתפוח ונשאל "האם עדיין יש לנו תפוח?".
קרוב לוודאי שתאמרו כן.
כעת נשים את התפוח במעבד מזון ונהפוך אותו לרסק תפוחים. נשאל האם עדיין יש לנו תפוח?
כאן כבר חלק מכם יגידו שהתשובה היא לא. רסק או מיץ תפוחים איננו תפוח.

מה ההבדל במעבר בין תפוח עם קליפה לתפוח בלי קליפה, לבין המעבר בין תפוח לרסק תפוחים? מדוע במעבר הראשון נשמרת הזהות בעוד במעבר השני היא אובדת?

אמרנו שישנן תכונות מינימליות ההכרחיות לקיומו של תפוח. יתכן ואיננו יודעים להגדיר במדויק מהן תכונות אלו, אך במעבר הראשון תכונות אלו נשארו קבועות, בעוד במעבר השני חלק מהתכונות הללו הפסיקו להתקיים, ולכן הזהות אבדה.

כעת הגענו למסקנה נוספת:
זהות היא עקבית. זהות אינה יכולה להשתנות. אם אנו מוצאים שעצם מסוים עובר שינויים אך שומר על זהותו, זהותו נמצאת בחלק שנשאר קבוע במהלך השינוי.

זהות היא הרכיב שנשאר קבוע לאורך כל השינויים האפשריים המשמרים את זהותו של עצם

כדי להבין את המסקנות אליהן הגענו עד כה לגבי זהות, נבחן דוגמא פשוטה יחסית בה הרכיבים הנחוצים ליצירתה של זהות הם ברורים.

לפנינו מבנה של מוליקולה המורכבת מאטום מימן ושני אטומי חמצן. אנו יכולים לומר שהזהות של מבנה זה היא "מוליקולת מים".

אנו יכולים לשים אותה בתערובת יחד עם מוליקולות אחרות, כגון אוזון, גרפיט, אמוניה וכו'. כל עוד הן לא יוצרות תגובה כימית בינהן ויוצרות מוליקולות חדשות, אנו יכולים לומר שמוליקולת המים היא עודנה מולקולת מים. היא משמרת את הזהות שלה.

כעת נפרק את מוליקולת המים לרכיבים שלה ונקבל שני אטומי מימן ואטום חמצן נפרדים.

בוודאי תסכימו שאיננו יכולים לקרוא לאף אחד מאטומים אלו או אפילו לקבוצה של שלושתם אחד ליד השני "מוליקולת מים". זה אומר שהזהות של מוליקולת המים משתמרת רק כשהתכונות הבאות נשארות קבועות: שני אטומי מימן ואטום חמצן קשורים יחד.
אנו יכולים לשנות את כל שאר הפרמטרים, את המהירות הזויתית של המוליקולה, את הצורה שלה וכדומה. כל עוד התנאים שהצגנו קודם נשמרים קבועים, המוליקולה משמרת את זהותה.

בואו נתקדם עם דוגמה נוספת. הפעם בואו ניקח אטום של חמצן, וננסה לקבוע מהו הקבוע שהופך אותו לאטום של חמצן ומהם המשתנים שאינם משפיעים על זהותו.
כידוע אטום חמצן מורכב מגרעין ובו שמונה פרוטונים (+) המוקפים בקליפה בעלת שמונה אלקטרונים (-).

אם נסיר אלקטרון יחיד או נוסיף אלקטרון יחיד לאטום החמצן, אנו עדיין נתייחס אליו כאטום חמצן.
לעומת זאת אם נסיר מאטום החמצן פרוטון אחד או נוסיף לו פרוטון אחד, הוא כבר לא יהיה אטום חמצן. הוא יהיה אטום נתרן או פלואור.
למעשה אם נסיר מאטום חמצן את כל האלקטרונים שלו מלבד אחד, הוא עדיין יהיה אטום חמצן, אך אם נסיר את האלקטרון האחרון הוא כבר לא יהיה אטום חמצן אלא גרעין חשוף.

אני מקווה שאתם מרגישים שיש משהו בעייתי עם הטענות שבפסקה האחרונה.
מי החליט שגרעין חשוף של אטום איננו נחשב לאטום? מי החליט ששינוי במספר האלקטרונים של האטום לא משנים את זהותו אך שינוי במספר הפרוטונים כן?
זה מביא אותנו להבנה עמוקה יותר:

זהות נקבעת על ידי המחשבה שלנו. זהות היא אינה תכונה של העולם הפיסי.

בואו ננסה להבין כלל זה ונראה מהם היוצאים מן הכלל.
אמרנו שזהות זה משהו שהוא קבוע ובלתי משתנה. היות ואטום הוא מבנה היכול להתפרק לרכיבים משניים ולעבור שינויים, אין לו זהות משל עצמו. הזהות שלו היא זהות שאנחנו משייכים לו ומגדירים אותה בגבולות שאנו קבענו.
לעומת זאת, אם נמצא רכיבים שאינם ניתנים לחלוקה לרכיבים משניים, נוכל להגיד שהם בעלי זהות עצמית פיסית. כלומר שאינה תלויה במחשבה שלנו.
למשל, נכון לכתיבת שורות אלו, האלקטרון נחשב לרכיב יסודי שאינו ניתן לחלוקה. האלקטרון תמיד יהיה אלקטרון ולכן אלקטרון הוא תופעה בעלת זהות עצמית פיסית.
כל תופעה המערבת שילוב של רכיבים יסודיים, אינה בעלת זהות עצמית.
אנו מחליטים בעצמנו מהם הרכיבים היסודיים הנחוצים לשימור הזהות שלה.

למשל, נדמיין מבנה המורכב משתי אבנים המונחות אחת על גבי השניה. אנו נטען שקיימות שתי אבנים, אבל האם זה נכון? האם באמת קיימות שתי אבנים? הרי אם נסתכל על כך מנקודת מבט אחרת נראה ערימה אחת של אטומים מאותו הסוג. מבחינה זו אין הבדלה בין שתי האבנים.
יתכן ותגידו: "יש מרווח של אוויר בין חלק אחד לחלק אחר של ערמת האטומים, ולכן כל חלק הוא אבן בפני עצמה".
אבל גם באבנים עצמן יש סדקים בגדלים שונים שהם מרווחים המלאים באוויר או באטומים מסוג שונה משאר האבן.
אז יתכן ותענו: "אבל מרווח האוויר בין האבנים מספיק גדול כך ששתי האבנים מנותקות אחת מהשניה וניתן להפריד בינהן".
אבל האבנים אינן באמת מנותקות. ישנם כוחות משיכה עדינים בין האטומים של שתי האבנים. כוחות אלו היו הרבה יותר מובהקים עבורנו אם היו אלו שני גושי בוץ. כדי לנתק בין שתי האבנים עלינו להפעיל כח, אפילו אם הוא מזערי. מנגד אם הינו יכולים להפעיל כח רב יותר, היינו יכולים לקרוע את האבנים ולנתק אותן לכדי אבנים קטנות יותר.
כלומר אנו רואים שהגבול המגדיר איפה מסתיימת אבן אחת ואיפה מתחילה השניה הוא גבול שאנחנו קבענו, על סמך הגדרות משלנו. מבחינתה של נמלה שתי האבנים הם מבנה אחד יציב.
למעשה בעולם הפיסי לא קיימים עצמים. לא קיימים דברים הנבדלים מכל השאר. לא קיים תפוח, כסא, אדם. הגבול בין הכסא לרצפה הוא סובייקטיבי בדיוק כמו הגבול בין גזע לענף. אנחנו אלו שמגדירים היכן מתחיל עצם אחד והיכן מסתיים האחר.

למעשה הזהות של עצמים משתנה גם בין אדם לאדם.

למשל, נניח והייתי מראה לכם ערימה של קרשים. אין שום סיבה בעולם שתגידו שזהו ארון.

לעומת זאת אם אני אקח את הארון שלכם ואפרק אותו מול עיניכם לכדי ערימה של קרשים, זהה לחלוטין לערימה בדוגמא הקודמת, אתם עדיין תצביעו על הערימה ותגידו "זה הארון שלי".

אדם אחר לעומת זאת יראה את הערימה ולא תהיה לו שום סיבה לטעון שהיא ארון.

אם עבור האדם האחר ערימת הקרשים אינה משמרת את התכונות המזהות אותה עם ארון, כיצד אנחנו כן מצליחים לזהות אותה כארון?

אולי יש בערימת הקרשים תכונות מסוימות של הארון, שאנו יודעים לזהות אותן אך האדם השני לא, למשל, שאלו הן אותן פיסות עץ?

אבל אם הייתי מפרק ארון זהה שאינו הארון שלכם לכדי ערימת קרשים, ואומר לכם שערימת הקרשים הזו הייתה הארון שלכם, הייתם מאמינים לי ולכן עדיין מזהים אותה בתור הארון שלכם.

אי לכך אין שום דבר בארון עצמו ששימר את הזהות.

נשאלת השאלה מהו הדבר שנשאר עקבי בין הארון ובין ערימת הקרשים שגורם לנו לשמר את הזהות בין הארון והקרשים?

הדבר שנשאר עקבי הוא המחשבה: "זהו הארון שלי".

נבין מסקנה זו בצורה ברורה יותר במאמר העוסק בפתרון לפרדוקס של ספינת תזאוס.

עקרון זהות הבלתי נבדלים

נניח ויש לנו שתי תופעות בעלות אותה הזהות, כלומר הן משמרות את אותן התכונות היסודית הנחוצות לקיום הזהות. למשל, יש לנו שני תפוחים.
מדוע אנו נטען שמדובר בשתי תופעות ולא באותה התופעה? מדוע לא נגיד "זהו אותו התפוח?".
התשובה היא שהזהות שיצרנו היא רק זהות במחשבה. בעולם הפיסי כל אחד מהתפוחים הוא תופעה בעלת זהות נפרדת, כי יש להם תכונות נוספות, מעבר לתכונות המגדירות את הזהות המחשבתית שיצרנו, המפרידות בינהם.
למשל, לכל אחד מהתפוחים צורה קצת שונה, צבע קצת שונה וכו'.
אם נראה שני תצלומים של תפוח, ובשום אופן לא נצליח למצוא הבדל בינהם, אנו נגיע למסקנה ששניהם הם תצלומים של אותו התפוח.

העקרון שהרגע הצגנו נקרא ״זהותם של הבלתי נבדלים״, והוא עיקרון פילוסופי שנוסח על ידי לייבניץ.
לפי עקרון זה "עצמים" שכל התכונות שלהן זהות, כלומר אין שום תכונה המבדילה בינהם הם בעצם אותה התופעה או אותו העצם.

קל לראות שיש הבדלים בתכונות של תפוחים שונים, כי תפוח זו תופעה מורכבת ואין שני תפוחים הזהים בדיוק אחד לשני, אבל מה אם ניקח שני עצמיםשאיננו יודעים להבדיל בינהם? האם לא יתכן שיהיו שני עצמים שכל התכונות שלהן זהות?
בואו ניקח  לדוגמא שתי מוליקולות של מים. כל אחת מהן מורכבת מאטום אחד של חמצן ושני אטומים של מימן. מבחינתנו אין הבדל בינהן, הן זהות, אך הן אינה אותה המוליקולה. האין זה סותר את עקרון זהותם של הבלתי נבדלים?
התשובה היא לא, כי לשתי מוליקולות המים ישנה תכונה נוספת המבדילה בינהן: המיקום שלהן בזמן מסוים. שתי מוליקולות מים אינן יכולות להיות באותו המיקום במרחב באותו הזמן.