במאמר "מוסר, יש כזה דבר?" ציינתי שאחת הבעיות העיקריות עם המצאת המוסר היא שמוסר גורם לאנשים לשפוט אנשים אחרים כלא מוסריים מה שסולל את הקרקע לאלימות.
אבל מהי בעצם הבעיה עם אלימות?
כפי שראינו במאמר "המטרה הסופית של החיים", מטרת העל של כל בני האדם היא לצמצם כאב וסבל ולהגדיל הנאה ורגשות חיוביים.
הבעיה עם אלימות היא שזוהי גישה ודרך פעולה המובילה כמעט תמיד להגדלה של כאב וסבל. האדם האלים מגביר את הכאב והסבל, לא רק אצל הסובבים אותו, אלא גם אצל עצמו.
בואו ננסה להבין מהי בעצם אלימות. מהי המהות שלה?
אתחיל בכך שאומר שהבנת מהותה של האלימות איננו דבר שניתן להגיע אליו באמצעות חשיבה בלבד על בסיס הנסיון היומיומי הקשור לשימוש במושג אלימות.
מצאתי שכדי להבין את מהותה של האלימות יש להתבונן לעומק ולאסוף נתונים חדשים. עלינו לזהות את נוכחותה של אלימות גם במקומות שבהם איננו משייכים אותה בדרך כלל.
אי לכך חשוב לי לציין שההסבר הבא מבחינתי איננו הסבר מוחלט וממצה, אלא סיכום המסקנות אליהן הגעתי עד כה במהלך מחקרי את תופעת האלימות.
כולנו מסכימים שפעולות פיסיות המכוונות ליצירת נזק לאחר, כגון הכאה, פציעה, אונס וכדומה, הן אלימות.
בימינו רבים כבר מכירים בכך שישנה לא רק אלימות פיסית, אלא גם אלימות מילולית.
כלומר מילים הפוגעות בין אם במכוון או בשוגג הן צורה של אלימות.
פחות אנשים מבינים שגם מחשבות יכולות להיות אלימות.
חשיבה גזענית זוהי צורה של אלימות. הסתכלות על אישה (או גבר) כאובייקט מיני ותו לא, זוהי צורה של אלימות. לחשוב על אדם שהוא "שמאלני בוגד", או "ימני פאשיסט", מבלי כלל להכיר אותו, זו אלימות.
במילים אחרות, שיפוט הוא צורה של אלימות.
מה משותף לאלימות הפיסית, לאלימות המילולית ולמחשבות שיפוטיות?
המשותף הוא שבכולן איננו רואים את האחר כפי שהוא.
במקום לראות את האחר בתור מי שהוא אנו רואים תווית שיצרנו אודותיו במחשבתנו.
במילים אחרות:
כבוד במובן של לראות אדם כפי שהוא ולגרום לו להרגיש שאנו מכירים בערכו ורואים אותו כפי שהינו:
ישות מורכבת ומופלאה, עולם שלם וייחודי של רגשות, מחשבות ותחושות.
אז מה ההבדל?
הגורמים לאלימות
שאלה בעלת חשיבות היא מה גורם לאלימות? מה גורם לנו לפעול באופן המונע מאיתנו לראות את האחר כפי שהוא.
ממה שמצאתי, כמה מהגורמים העיקריים לאלימות הם כאב, סבל ופחד.
גורמים אלו הם למעשה אחד. כאב וסבל שניהם התנסויות שליליות, רק שהראשון תחושתי בטבעו והשני רגשי בטבעו.
הפחד הוא סוג של סבל בפני עצמו, והוא מתעורר מחשש לחוות לכאב או סבל עתידי.
למשל הסיבה שאנו פוחדים מכלב, היא מחשש שהוא ינשך אותנו וזה יכאב.
כשאנו סובלים הצורך שיפסק הסבל או הכאב כה חזק עד שהוא מבטל את היכולת שלנו לראות שגם האחרים סביבנו קיימים. שגם להם יש תחושות ורגשות.
כשאנו מפחדים בין אם זה ישירות מאדם אחר שאנו חוששים שיפגע בנו, ובין אם זה פחד שצורך שלנו לא יתמלא, האנשים סביבנו פוסקים להתקיים כאנשים עבורנו. הם מתקיימים כאיום או מכשול.
למשל חשבו על אדם הנדחף בתור לקופה. ברור לנו שמה שהוא עושה הוא מעשה אלים. הוא אינו "רואה" כלל את האנשים סביבו. הוא לא רואה שגם הם כמוהו רוצים להגיע לראש התור וכשהוא נדחף הוא גורם להם לחכות עוד, כלומר לסבול.
מבחינתו רק הוא קיים.
מדוע הוא פועל כך?
הוא פועל כך כי הוא סובל או מפחד.
אולי ההמתנה מעיקה עליו והוא סובל? אולי הוא לחוץ בזמן והוא מפחד שלא יספיק למקום כלשהו?
אם לא היה סובל או פוחד ממשהו, לא הייתה לו סיבה להידחף בתור.
לכן אם אנו רוצים לצמצם את האלימות בחברה שלנו, אחד הדברים החשובים הוא לאתר את המקור שלה. לאתר את הכאב, הסבל או הפחד שיושבים מתחת לפני השטח ולתת להם מענה.
גורם נוסף שמצאתי שמוביל לאלימות הוא אטימות שמקורה בחינוך או בחוסר חינוך.
חשוב להבין שלראות את האחר, להכיר בכך שיש לו תחושות ורגשות בדיוק כמו שלי, זה לא דבר מובן מאליו. ילדים קטנים לרוב רואים את עצמם כמרכז העולם, והיכולת להבין שגם האחרים קיימים וחשים כמוהם היא יכולת שמתפתחת עם הזמן.
כמו כן קל לנו להצליח להכנס לנעליהם של הדומים לנו ולכן מוכרים לנו. יותר קשה לנו להצליח לעשות זאת עם אנשים שאיננו מזדהים עמם או מכירים אותם.
למשל, יתכן שהתנסיתם בכך ששמעתם בחדשות על אסון שקרה. אם האסון קרה לאנשים דומים לכם, למשל תושבי המדינה שלכם, אנשים הקרובים לכם תרבותית וכן הלאה, יכולתם בקלות לדמיין את הסבל שלהם. לעומת זאת אם האסון קרה לאנשים השונים מכם, שנמצאים במקום אחר בעולם, או שייכים לתרבות אחרת, פחות יכולתם להזדהות עם כאבם.
לאדם שנולד למשפחה עשירה יהיה עשוי להיות קשה לראות ולהכיר בסבל של אדם עני. הוא יעבור לידו ברחוב ויתעלם ממנו (והתעלמות מקיומו של האחר היא התבטאות ישירה של אלימות).
אך הוא לא יתעלם ממנו בשל רגשות שליליים המתעוררים כלפיו (כתוצאה מסבל או פחד). הוא פשוט יתעלם ממנו כי הוא מעולם לא חווה עוני ואינו יכול אפילו לדמיין את סוג הסבל שחווה העני.
כמו כן יתכן שהחינוך שהוא קיבל פיתח אצלו תפישת מציאות שגויה. למשל אם אותו אדם שמע בבית שהאנשים העניים הם עצלנים, תפישה זו מייצרת אצל אותו אדם את האטימות המובילה לאי ראיית האחר - כלומר לאלימות.
כך שהגורם השני שמצאתי שיש לתת עליו את הדעת על מנת לצמצם אלימות, הוא שחרור מתפישות שגויות והצורך בהגברת ההיכרות שלנו עם האחר מאיתנו שתפתח אצלנו את הרגישות הדרושה כדי להכנס לנעליו.
התבטאויות עדינות יותר של אלימות
למשל השפה שלנו מלאה באלימות, אפילו כשאנחנו מתקשרים באופן בסיסי ביותר.
שימו לב לשני המשפטים הבאים:
- יוסי הוא רמאי
- יוסי רימה במשחק השח
המשפט האלים הוא כמובן המשפט הראשון. בעוד המשפט השני מתאר עובדה, המשפט הראשון מציג פרשנות, ולא רק פרשנות אל פרשנות מכלילה ומבטלת. היא לוקחת את יוסי, שהוא אדם בעל מגוון פנים והתנהגויות ומכלילה עליו תכונה אחת ויחידה (רמאי), ובכך שוללת ממנו את האפשרות להיות משהו אחר.
כעת בואו נראה שורה של משפטים ההולכים מהאלים ביותר לבלתי אלים, נסו להרגיש את השוני באלימות של כל משפט, ונסו לזהות מהו השוני שגרם לצמצום באלימות המשפט:
- יוסי הוא רמאי
- לדעתי יוסי הוא רמאי
- יוסי רימה במשחקי שח רבים
- ראיתי את יוסי מרמה במשחקי שח רבים
- ראיתי את יוסי מרמה בשבעה משחקי שח
אחד האנשים שחקרו וקודדו באופן בהיר את העקרונות הללו נקרא מרשל רוזנברג, והוא פיתח שיטת תקשורת הנקראת "תקשורת מקרבת". (או תקשורת לא אלימה).
בעיני התקשורת המקרבת היא אוצר. היא מאוד מדויקת ומאוד אפקטיבית. אני מאמין שאם היו מלמדים בבתי הספר תקשורת מקרבת, כמות האלימות בעולם הייתה מצטמצמת באופן מהותי.
אם ברצונכם לרדת לרבדים עמוקים יותר והבנה עמוקה יותר של תופעת האלימות, תוכלו לקרוא על כך במאמר הרחבה בקישור זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לענות לשאלות ענייניות לגבי הדברים שכתבתי, וכן מאוד אשמח לקבל נקודות מבט בונות והערות עליהם, על מנת שאוכל להרחיב את נקודות המבט שלי.