הבעיה הקשה של התודעה הוא השם שניתן לכך שאיננו יודעים להסביר באמצעות חוקי הפיסיקה (הידועים לנו כיום) כיצד מתאפשר קיומה של חוויה.
הביטוי "הבעיה הקשה של התודעה" נטבע על ידי הפילוסוף דויד צ'אלמרס.
צ'אלמרס גם הגדיר בעיה נוספת לה הוא קרא "הבעיה הקלה של התודעה".
הבנת הבעיה הקלה של התודעה, עוזרת לנו להבין מהי הבעיה הקשה של התודעה.
הבעיה הקלה של התודעה
הבעיה הקלה של התודעה למעשה עוסקת ביכולת להסביר עיבוד מידע.
עיבוד מידע הוא תהליך המתרחש על ידי מנגנון המקבל "קלט" וממיר אותו למשהו אחר.
למשל נניח מישהו רואה אור ירוק ואומר "הנה ירוק".
הקלט הוא אור. גל אלקטרומגנטי בעל אורך גל של כ-550 ננומטר.
הפלט הוא קול. גלי לחץ באוויר בעלי דפוס מסוים.
כשאנו שואלים כיצד מתבצע כאן עיבוד המידע, אנו בעצם שואלים כיצד גל אלקטרומגנטי בעל אורך גל מסוים מביא לכך שאדם יגיד את המילה "ירוק" בעוד גל אלקטרומגנטי בעל אורך גל אחר יגרום לאדם להגיד את המילה "אדום"?
חלק ממנגנוני עיבוד המידע של המוח כבר מוכרים לנו. אחרים עדיין לא, ולכן ניתן להתייחס אליהם כבעיה שטרם פתרנו. הסיבה שבעיה זו נחשבת ל"קלה" היא שברמה התיאורתית אנו יודעים כיצד זה מתאפשר.
מנגנוני עיבוד המידע במוח אולי עובדים קצת אחרת ממנגנוני עיבוד המידע של מכונה, אך בסופו של דבר הם מוסברים על ידי אותם חוקי הפיסיקה.
כדי להבין זאת אתן דוגמא של תהליך עיבוד המידע המוזכר מעלה על ידי מכונה פשוטה.
נתאר לעצמנו מכונה שיש לה חיישן אור, יחידת עיבוד, זכרון ורמקול.
כשהמכונה נחשפת לאור ירוק היא משמיעה את המילה "ירוק" וכשהיא נחשפת לאור אדום היא משמיעה את המילה "אדום".
החיישן הוא מנגנון שהופך גלים אלקטרומגנטיים לזרם חשמלי בעל על עוצמות שונות.
הזכרון של המכונה עשוי להיות למשל סלילים מגנטיים הממוגנטים בדפוס מסוים. את הדפוס המגנטי אפשר להפוך לזרם חשמלי בעל אותו הדפוס ולהעביר אותו דרך הרמקול.
הרמקול ייצור תנודות באוויר בעלות אותו הדפוס וכשאלו יגיעו לאוזנינו נשמע את המילה "ירוק" או את המילה "אדום".
ליבו של מנגנון עיבוד המידע הוא יחידת העיבוד. זהו בעצם מעגל חשמלי המתנהג באופן שונה בתנאים שונים.
למשל, חיישן האור מייצר זרם חשמלי חזק יותר כשפוגע בו אור ירוק מאשר אדום.
יחידת העיבוד בנויה כך שזרם חשמלי בעוצמה מסוימת יגרום להשמעת הסליל המגנטי התואם למילה אדום וזרם חשמלי בעוצמה נמוכה יותר יפעיל את הסליל המגנטי התואם את המילה ירוק.
תהליכי עיבוד מידע במכונות מורכבות יותר הן למעשה פשוט גרסאות מורכבות יותר של הדוגמא הזו.
כולם עושים שימוש בחוקי הפיסיקה הידועים לנו.
חשוב להבין שכל התופעות שהפיזיקה מתארת, ניתנות פחות או יותר לצמצום (רדוקציה) לכדי מיקומים במרחב ושינויי מיקומיים אלו - כלומר תנועה.
כל גודל פיזיקלי שאנו מתארים בין אם זה מאסה, אנרגיה, טמפרטורה, כח, תנע, מטען חשמלי וכו', מתבטא, בסופו של דבר במיקום כלשהו במרחב (ובזמן) או בשינוי המיקום הזה.
דוגמאות:
- כח הוא בסופו של דבר ביטוי לשינוי המהירויות של גופים. ב"גופים" אני מתכוון לכל דבר שיש לו מיקום במרחב, בין אם זה עצם, חלקיק, גל וכו'.
- טמפרטורה היא בסופו של דבר ביטוי של מהירות תנועת המוליקולות בחומר.
- מאסה היא בסופו של דבר ביטוי של כח (כבידה) או התנגדות לתנועה (אינרציה).
- אנרגיה היא בסופו של דבר ביטוי למהירות (אנרגיה קינטית) או לכח (אנרגיה פונטציאלית).
- מטען חשמלי מתבטא בסופו של דבר בכח חשמלי או מגנטי.
הסיבה שאנחנו יכולים להסביר עיבוד מידע באמצעות חוקי הפיסיקה המוכרים לנו, היא שכל שלב בתהליך עיבוד המידע שתואר קודם מתאר לנו מבנים של מיקומים או תנועה במרחב.
למשל האור האדם והירוק במהותם הם שדות כוח (אלקטרומגנטי) המתקדמים במרחב.
הזרם החשמלי הוא בעצם אלקטרונים המשנים את מיקומם במרחב.
הסליל המגנטי הוא בעצם אטומים קטנים בעלי שדה מגנטי המסודרים בדפוס מסוים במרחב.
גלי הקול הם אטומים של אוויר בעלי דפוס תנועה המשנה את מקומם במרחב.
כשאנחנו מעבדים מידע אנחנו בעצם משנים דפוס מרחבי מסוים לכדי דפוס מרחבי אחר.
אגב, זה לא חייב להתבצע עם חשמל. יש דוגמאות למכונות עיבוד מידע שעובדות באמצעות גלגלי שיניים, מים או אפילו גולות.
חשוב להבין שכל רכיב שבתהליך עיבוד המידע, הוא ייצוג. הוא "סמל" או "קוד". כלומר דבר המייצג משהו אחר. (להרחבה ראו את המאמר "מהו מידע?")
חשוב להבין שכל רכיב שבתהליך עיבוד המידע, הוא ייצוג. כלומר דבר המייצג משהו אחר. הייצוג יכול להיות ייצוג אנלוגי, כמו החריצים על גבי גבי תקליט ויניל, או ייצוג המהווה "סמל" או "קוד", כמו למשל האותיות והמילים בספר.(להרחבה ראו את המאמר "מהו מידע?")
אנו יודעים מהם המנגנונים הפיסיים שמאפשרים שינוי של יצוג כזה לאחר: דפוס אלקטרומגנטי לדפוס חשמלי, דפוס חשמלי לזכרון מגנטי, זכרון מגנטי לזרם חשמלי, זרם חשמלי לגלי קול וכו'.
איננו יודעים איזה מנגנון יכול להמיר כל אחד מאלו לכדי חוויה של ירוק או אדום.
החוויה עצמה איננה עוד יצוג. היא איננה קוד המומר לאחר מכן למשהו אחר. החוויה היא הפרשנות הסופית של הייצוג. היא המידע עצמו. היא המשמעות.
המילה "תפוח" בספר הינה הייצוג, והמידע עצמו, המשמעות, הוא המחשבה "תפוח" בתודעה.
כמו כן חוויה היא תופעה שיש לה תכונות שאינן קשורות למיקום או תנועה במרחב. איפה ממוקם הירוק? מה המיקום של אהבה? היכן נמצאת המחשבה 2+2=4?
לכן הבעיה הקלה של התודעה ניתנת להסבר, באופן מעשי או תיאורתי באמצעות חוקי הפיסיקה המוכרים לנו, אך הבעיה הקשה של התודעה אינה ניתנת אפילו להסבר תיאורטי באמצעות חוקים אלו.
השפעת העולם הפיסי על התודעה
ברור לנו שהעולם הפיסי משפיע על התודעה. כשהטמפרטוריה יורדת אנחנו מרגישים שקר לנו. כשאנו מקבלים מכה אנו חווים כאב.
יש התאמה גבוהה בין מה שמתרחש בעולם ונתפש על ידי החושים שלנו, לבין דפוסי הפעילות של המוח שלנו, ולבסוף לבין החוויות שאנו חווים.
כפי שציינתי קודם, איננו יודעים לומר כיצד נוצרת השפעה זו.
אחד הפתרונות שהוצעו לכך הוא פיתרון "דואליסטי".
כלומר שהתודעה נמצאת כביכול במישור קיום נפרד מהעולם הפיסי והאינטראציה בין שני המישורים היא חד כיוונית.
כלומר שהתודעה כביכול "קוראת" חלק מהתהליכים המתרחשים בעולם הפיסי, קרי הפעילות המוחית, כמו שאנחנו קוראים ספר, ומפרשת אותם לכדי חוויות תואמות.
כשאנו קוראים ספר, מדובר לכאורה בתהליך השפעה חד כיווני. הספר משפיע על מחשבות הקורא, אך הקורא אינו משפיע על תוכנו של הספר.
אך תהליך זה הינו חד כיווני רק לכאורה. כדי לקרוא ספר אנחנו זקוקים לאור שיעבור בין הספר לעיניים שלנו. ברגע שקרן אור פוגעת בספר היא משפיעה עליו, גם אם באופן שאיננו יכולים להבחין בו. למשל קרן האור מפעילה כח מזערי על הספר. אם הספר היה מרחף במנוחה בחלל יתכן ואפילו היינו יכולים למדוד כיצד הוא מתחיל לנוע בעקבות פגיעתה של קרן האור.
מבחינה פיסיקלית איננו מכירים תהליכים בהם ההשפעה היא חד כיוונית. החוק השלישי של ניוטון קובע שאם גוף א' מפעיל כח על גוף ב', אז גוף ב' יפעיל על גוף א' כח זהה בעוצמתו והפוך בכיוונו.
יחד עם זאת, זה לא שולל את האפשרות שביחס לתודעה קיים תהליך שכזה.
התפישה הדואליסטית מובילה לאפשרות של קיומם של "זומבים פילוסופיים".
אם התודעה מושפעת מהעולם הפיסי אך אינה משפיעה עליו, ניתן לתאר לעצמנו אפשרות של אדם, שמתנהג באופן זהה לחלוטין לכל אדם אחר, יש לו בדיוק את אותה פעילות מוחית, אך הוא אינו חווה דבר.
זה אומר שאם הוא יקבל מכה חזקה הוא יצעק באותו האופן כמו כל אדם שמקבל מכה, אך מבלי שהוא יחווה כאב.
למעשה בתפישה הדואליסטית בני האדם בעולם הפיסי הם זומבים. המוח שלהם אינו חווה דבר וחוויות אינן משפיעות עליו.
התודעות של אנשים אלו, המתקיימות במישור אחר חוות את החוויות שלהן בהתאמה למה שקורה בעולם הפיסי אך בנפרד ממנו.
אך כל זה כאמור נכון רק במידה והתודעה אינה משפיעה על העולם הפיסי.
אם התודעה משפיעה איכשהו על המוח, דפוסי הפעילות המוחית של אדם שחווה כאב לא יהיו זהים לדפוסי פעילות המוח של אדם שאינו חווה כאב.
השפעת התודעה על העולם הפיסי
ניתן לפסול את הרעיון הדואליסטי שתואר אם נוכל להראות שישנה השפעה דו כיוונית. כלומר שהתודעה יכולה להשפיע על העולם הפיסי.
במילים אחרות, שהחוויות שאנו חווים אינן רק השתקפות של הפעילות המוחית, אלה שהן גם משפיעות עליה.
לדעתי יש סיבות טובות להאמין שהחוויות שלנו אכן משפיעות על הפעילות המוחית, ואציין שלוש כאלו.
ניתן לנסות לענות על השאלה הזו באופן נסיוני (אמפירי).
לשם כך נשאל עצמנו שתי שאלות נוספות:
האם ניתן למצוא התנהגויות התלויות בקיומה של חוויה באופן מובהק?
האם אנו יכולים להתבונן בתהליכים בהם קיומה של חוויה מביאה לתוצאה התנהגותית שונה מאשר הייתה נוצרת אלמלא לא הייתה חוויה?
לגבי השאלה הראשונה,
אחת הדוגמאות הבולטות ביותר היא הזכרון. כדי לזכור משהו עלינו להיות מודעים לו. לדוגמא, אם אינני מודע לתנועות היידים שלי בזמן הדיבור, בוודאי שגם לא אזכור אותן.
אינני טוען שזכרון הוא מנגנון המחייב חוויה, או שלא ניתן לייצר זכרונות של דברים שאיננו מודעים להם.
אני פשוט טוען שבתפקודו השכיח, הזיכרון נוצר בעקבות חוויה. אם אין חוויה אין זכרון.
ידוע שהמוח מעבד כל שניה מאות אלפי גירויים (תמונות, קולות, טמפרטורת הגוף, לחץ השרירים וכו').
בפועל אנו חווים, ולכן זוכרים, רק חלק קטן מאותם גירויים.
לגבי השאלה השניה,
ידוע לנו שישנם תהליכים שאיננו מודעים להם למרות שקיימת לנו היכולת להיות מודעים אליהם.
למשל רוב הזמן איננו חשים את האוויר הנכנס ויוצא בתהליך הנשימה, אבל אנו יכולים עקרונית לחוש אותו אם נפנה את תשומת ליבנו לכך.
ברגע שאנחנו נעשים מודעים לתהליך שלא היינו מודעים לו קודם, מודעות זו משפיעה עלינו.
למשל, אולי קרה לכם שהייתם בשיחה נרגשת או בויכוח עם אדם מסוים.
היות וכל תשומת הלב הייתה שאובה לשיחה, לא הרגשתם ששלפוחית השתן מלאה (או שהייתם עייפים, רעבים כו'). ברגע שנגמרה השיחה פתאום הרגשתם את הלחץ בשלפוחית השתן והייתם חייבים לרוץ לשירותים.
התנסות זו יכולה להעיד שההשפעה ששינתה את ההתנהגות שלכם לא היתה פיסית, כי לכל אורך השיחה היה לחץ בשלפוחית השתן והעצבים שלחו אותות למוח. מה ששינה את ההתנהגות הוא שחוויתם את האותות העצביים כתחושת אי נוחות.
יש לציין שדוגמא זו אינה מספיק מובהקת, כי איננו יודעים בוודאות אם במהלך השיחה המוח עיבד את המידע העצבי שנשלח אליו. יתכן שכשאנו שאובים בשיחה שכזו, המוח מתעלם או חוסם את המידע העצבי שמגיע אליו משלפוחית השתן, ולכן כשסוף סוף חווינו את הלחץ בשלפוחית השתן, זה היה בגלל שהמוח התחיל לעבד את המידע על הלחץ בשלפוחית השתן, והוא זה שגרם לנו לרוץ לשרותים, ולא דווקא זה שחווינו אותו.
תשובה לכך ניתן כנראה להשיג באמצעות ניסוי הבודק את הפעילות המוחית.
הדוגמא השלישת המראה את ההשפעה של התודעה על הפעילות המוחית היא טענה לוגית שהציג הפרופסור לפיסיקה אבשלום אליצור.
אליצור טוען שאם התודעה אינה יכולה להשפיע על המוח, אז לא היינו עוסקים בשאילת שאלות אודות התודעה ואודות קיומה. אם המוחות שלנו, לפי התפישה הדואליסטית הם זומבים, הם אינם יודעים שום דבר על קיומה של חוויה, אז איך הגיע אליהם הרעיון שקיים דבר כזה הנקרא "חוויה", אלמלא הושפעו על ידי חוויה?
העובדה שהמילה "חוויה" מופיעה כאן בדף זה, הנמצא בעולם הפיסי, היא אינדיקציה להשפעה של התודעה על העולם הפיסי.
כיצד לפתור את הבעיה הקשה של התודעה
כפי שאנו יכולים לראות ישנה אינטראקציה בין התודעה לעולם הפיסי. ללא ספק העולם הפיסי משפיע על התודעה, וככל הנראה גם התודעה משפיעה על העולם הפיסי.דבר זה מצביע על כך שאיננו זקוקים לתפישת עולם דואליסטית ושהתודעה והעולם הפיסי מתקיימים באותו מישור קיום ומשפיעים אחד על השני.
זה אומר שקיים מנגנון כלשהו של תקשורת בין התודעה לעולם הפיסי שאיננו מכירים.
אבל כיצד בכלל יכול להתקיים מנגנון שכזה, אם כל חוקי הפיסיקה המוכרים לנו אינם יכולים להסביר את התודעה?
התשובה עשויה להמצא בהרחבה של חוקי הפיסיקה המוכרים לנו, שיכללו תופעות נוספות מעבר למיקומים ולתנועה במרחב.
למעשה יש לנו דוגמא של הרחבה שכזו והיא תורת היחסות הכללית של איינשטיין.
עד איינשטיין המרחב היה נחשב לתופעה בלתי תלויה בשאר התופעות הפיסיות.
גופים יכלו לנוע במרחב אך לא השפיעו עליו והוא לא השפיע עליהם.
תורת היחסות הכללית של איינשטיין הוסיפה את המרחב כרכיב יסודי של היקום, והרחיבה את סוגי התופעות בהן עסקה הפיסיקה.
לפי איינשטיין מה שאנו קוראים לו כבידה הוא עיקום המרחב.
מאסה גדולה, כמו למשל כדור הארץ, מעקמת את המרחב. בתורו המרחב העקום משפיע על המאסות וגורם להם ליפול לעבר כדור הארץ.
כלומר העולם הפיסי, החומר, משפיע על המרחב והמרחב משפיע על החומר*
יתכן והתודעה מהווה רכיב יסודי של הייקום. במקרה זה נוכל באופן דומה להרחיב את חוקי הפיסיקה לפיסיקה שתכלול אינטראקציות בין תודעה לעולם הפיסי, כמו שהיא הורחבה לאינטראקציה בין החלל לעולם הפיסי. כיוון נוסף בו נוכל לחקור את מנגנון התקשורת בין התודעה לעולם הפיסי הוא על ידי חקר "תשומת הלב".
תשומת הלב היא מנגנון ביניים המחבר בין הרצון לתודעה. (להרחבה ראו את המאמר "מהו רצון?").
למשל, עד שקראת מילים אלו רוב הסיכויים שלא חוויתם שום תחושה בבוהן רגל שמאל. כעת באופן בלתי רצוני, או באופן רצוני, תשומת הלב שלכם יכולה לעבור לבוהן רגל שמאל ולחוש תחושות שונות (טמפרטורה, לחץ, זרימה וכו').
על ידי כיוון תשומת הלב אנו קובעים אילו משלל הדחפים שהחושים או הפעילות המוחית משדרת יהפכו לחוויה.
* ליתר דיוק זוהי האנרגיה שמשפיעה על המרחב היות ומאסה היא במהותה צורה של אנרגיה
כתיבה מדהימה. נהנתי והשכלתי. תודה צור יקר.
השבמחקתודה רבה (:
מחק