אחד הכלים בהם אנו משתמשים כדי לכוון את ההתנהגות האנושית בחברה הוא ענישה. הענישה לובשת צורות שונות, החל מקנסות, עבודות שירות, מאסר ובמקומות מסוימים אפילו עונש מוות.
כלי הענישה מעורר סוגיות ערכיות רבות, ולכן על מנת להשתמש בכלי זה בצורה הטובה ביותר יש להבין, לפני הכול, מהי מטרתו.
מהי המטרה של ענישה?
כדי לענות על השאלה הזו, יש להבין שפעולה מביאה תועלת ציבורית רק אם היא מגדילה את האושר של האנשים או מצמצמת את הסבל שלהם.
הצידוק לטיעון זה מוסבר במאמר "המטרה הסופית של החיים".
אי לכך, מטרתה הסופית של הענישה חייבת להיות הגדלה של האושר של המכלול או צמצום הסבל שלו.
ענישה שאינה עושה זאת אין לה הצדקה. כלומר אין בה כל טעם.
בואו נראה דוגמא (מקרה צבי גור) שתאפשר לנו לבחון מתי בענישה יש הצדקה ומתי לא.
אדם חטף ילד ורצח אותו. בית המשפט גזר לו תקופת מאסר של 45 שנה. בהגיעו לגיל מתקדם האדם חלה במחלה סופנית והרופאים קבעו שימיו ספורים. הוא מבקש מבית המשפט שאת ימיו האחרונים הוא יחיה כאדם חופשי.
הורי הילד שנרצח מתנגדים לשחרור.
האם רצוי להשאירו בכלא, או שניתן לשחררו?
כדי לענות על השאלה עלינו להבחין, בהתאם לעקרון שהוצג מעלה, שמתוך המטרות השונות שאנשים מקווים להשיג באמצעות ענישה, ישנן מטרות מוצדקות, מטרות בלתי מוצדקות, ומטרות מוצדקות למחצה, ביחס לעקרון שהוזכר מעלה.
המטרות המוצדקות הן:
- מניעה/הרתעה של אותו אדם לבצע פשעים נוספים
- הרתעה של אחרים לבצע את הפשע שאותו אדם ביצע
- לתקן או לפצות על הנזק שנעשה
תיאורטית ניתן למצוא מטרה מוצדקת נוספת לענישה, והיא טובתו של הפושע עצמו. הענישה עשויה לגרום לו לבחור במסלול חיים אחר מזה שהביא אותו לבצע את הפשע, ובכך להיטיב עמו בעתיד. אך מטרה זו לרוב תושג באופן מוצלח יותר דרך שיקום מאשר ענישה.
המטרה הלא מוצדקת השכיחה ביותר היא "לעשות צדק" או "לגרום לאדם לשלם את חובו לחברה", או בפשטות לגרום לו סבל כי "מגיע לו".
מטרה זו אינה מביאה שום תועלת, ולכן אין לה הצדקה.
למעשה היא מביאה נזק כיוון שלא רק שהיא גורמת ליותר סבל בעולם, היא גם מעודדת אלימות. היא מעודדת גישה של שמחה על סבלו של אדם אחר.
אין שום סיבה טובה לשמוח על סבלו של אדם אחר, גם אם זה אדם שגרם סבל לאחרים. לכל היותר יש סיבה טובה לשמוח על התוצאות שסבל זה יביא, אך לא על הסבל עצמו.
המשמעות השכיחה של הביטוי "לגרום לאדם לשלם את חובו לחברה" היא "לגרום לו לסבול". אם היו משתמשים בביטוי זה במשמעותו המילולית אז הוא היה יכול להיות מוצדק, כיוון שאז משמעותו הייתה תיקון או פיצוי על הנזק שנעשה.
למשל, אם פושע היה משלם מכספו, או באמצעות תעסוקה במהלך שהייתו בכלא, פיצויים לקורבן ואולי גם למדינה המוציאה כספי מיסים על כליאתו, ניתן היה לומר שהוא שילם את חובו לחברה. אך במקרה זה אין זה אומר שהוא היה מסיים לרצות את עונשו. היות ומטרות העונש הן גם הרתעה של אותו אדם ושל אנשים אחרים לבצע את אותו הפשע, ותשלום פיצוי, גם אם הוא הולם, לא בהכרח משיג מטרה זו.
מטרה מוצדקת למחצה היא נקמה.
נקמה לכשעצמה אינה מביאה שום תועלת ציבורית, אך ניתן לטעון שהצורך של הקורבנות בנקמה (הקורבן הוא לא רק זה שנפגע באופן ישיר אלא יכול להיות גם ההורים שלו, האחים שלו וכו') מקבל מענה בגרימת סבל לפושע, כלומר בענישה, ולכן מצמצם את הסבל של הקורבן.
מצד שני נקמה היא גרימת סבל לאחר ללא קשר לתועלת אובייקטיבית הצומחת המעשה. זוהי גישה המעודדת אלימות ומזיקה למכלול.
לשמחתנו חלקים רבים של העולם התקדמו מתפישת הנקמה של "עין תחת עין" ל-"כלא תחת עין", ועדיף היה לנסות ולהתקדם לכיוון עולם בו תודעתם של אנשים אינה מחפשת נקמה כלל. אך היות שבעולמנו עדיין רבים האנשים הזקוקים לנקמה ניתן לטעון שיש הגיון כלשהו בענישה למטרות סיפוק צורך בנקמה.
נחזור לדוגמא עם האסיר. האם לשחררו או לא?
ניתן להניח שהוא כבר אינו מהווה סכנה לציבור.
ניתן גם להניח ששחרורו לא יעודד אנשים אחרים לבצע את אותו הפשע, כיוון שהעונש אותו הוא ריצה היה כבד ומהווה הרתעה.
אם כן השיקולים ביחס לסבל או לאושר שיגרמו למכלול הם הסבל/אושר של הורי הילד, שרוצים לראות את רוצח ילדם סובל עד רגעו האחרון, והסבל/אושר של האדם שרצח.
במקרה הספציפי הזה, אני חושב שיש טעם בשחרורו של האדם שרצח, היות ועבורו המעשה יהיה הרבה יותר משמעותי מעבור הורי הילד, שכבר למעשה כבר קיבלו את נקמתם בכך שהאדם בילה את שארית חייו בכלא.
למעשה הצורך של ההורים שהאדם ישאר בכלא עד סוף ימיו, גם לאחר שבילה שם עשרות שנים, עשויה להצביע לנו על כך שנקמה אינה מביאה הקלה משמעותית על הסבל, ולא בהכרח נותנת מענה מוצלח לצורך האמיתי של הקורבן, שהוא הצורך בהשלמה.
לגבי אושרו/סבלו של הרוצח, עלינו לזכור שגם רוצח הוא בסופו של דבר אדם. למעשה היינו מתקרבים לאמת אם היינו מחליפים את המילה "רוצח" שהיא תווית, במילה "אדם שרצח" שזה תיאור מעשה.
אני מאמין שאם נבין שיש להשתמש בענישה רק בהקשר של התועלת שהיא מביאה, ולא מתוך צורך לגרום לאחר סבל כתגובה לסבל שנגרם לנו, נתקדם לעולם הרבה יותר מאושר.
לבסוף מתוך הבנה זו, ניתן גם להבין שישנם כלים נוספים, ולפעמים יותר יעילים מענישה, כדי להשיג את אותן המטרות (המוצדקות) שהענישה באה להשיג, ובינהן שיקום אסירים, וכמובן צימצום פשע באמצעות חינוך, סיוע נפשי, ושיפור איכות ורמת החיים של כלל האוכלוסיה.
מטרה זו אינה מביאה שום תועלת, ולכן אין לה הצדקה.
למעשה היא מביאה נזק כיוון שלא רק שהיא גורמת ליותר סבל בעולם, היא גם מעודדת אלימות. היא מעודדת גישה של שמחה על סבלו של אדם אחר.
אין שום סיבה טובה לשמוח על סבלו של אדם אחר, גם אם זה אדם שגרם סבל לאחרים. לכל היותר יש סיבה טובה לשמוח על התוצאות שסבל זה יביא, אך לא על הסבל עצמו.
המשמעות השכיחה של הביטוי "לגרום לאדם לשלם את חובו לחברה" היא "לגרום לו לסבול". אם היו משתמשים בביטוי זה במשמעותו המילולית אז הוא היה יכול להיות מוצדק, כיוון שאז משמעותו הייתה תיקון או פיצוי על הנזק שנעשה.
למשל, אם פושע היה משלם מכספו, או באמצעות תעסוקה במהלך שהייתו בכלא, פיצויים לקורבן ואולי גם למדינה המוציאה כספי מיסים על כליאתו, ניתן היה לומר שהוא שילם את חובו לחברה. אך במקרה זה אין זה אומר שהוא היה מסיים לרצות את עונשו. היות ומטרות העונש הן גם הרתעה של אותו אדם ושל אנשים אחרים לבצע את אותו הפשע, ותשלום פיצוי, גם אם הוא הולם, לא בהכרח משיג מטרה זו.
מטרה מוצדקת למחצה היא נקמה.
נקמה לכשעצמה אינה מביאה שום תועלת ציבורית, אך ניתן לטעון שהצורך של הקורבנות בנקמה (הקורבן הוא לא רק זה שנפגע באופן ישיר אלא יכול להיות גם ההורים שלו, האחים שלו וכו') מקבל מענה בגרימת סבל לפושע, כלומר בענישה, ולכן מצמצם את הסבל של הקורבן.
מצד שני נקמה היא גרימת סבל לאחר ללא קשר לתועלת אובייקטיבית הצומחת המעשה. זוהי גישה המעודדת אלימות ומזיקה למכלול.
לשמחתנו חלקים רבים של העולם התקדמו מתפישת הנקמה של "עין תחת עין" ל-"כלא תחת עין", ועדיף היה לנסות ולהתקדם לכיוון עולם בו תודעתם של אנשים אינה מחפשת נקמה כלל. אך היות שבעולמנו עדיין רבים האנשים הזקוקים לנקמה ניתן לטעון שיש הגיון כלשהו בענישה למטרות סיפוק צורך בנקמה.
נחזור לדוגמא עם האסיר. האם לשחררו או לא?
ניתן להניח שהוא כבר אינו מהווה סכנה לציבור.
ניתן גם להניח ששחרורו לא יעודד אנשים אחרים לבצע את אותו הפשע, כיוון שהעונש אותו הוא ריצה היה כבד ומהווה הרתעה.
אם כן השיקולים ביחס לסבל או לאושר שיגרמו למכלול הם הסבל/אושר של הורי הילד, שרוצים לראות את רוצח ילדם סובל עד רגעו האחרון, והסבל/אושר של האדם שרצח.
במקרה הספציפי הזה, אני חושב שיש טעם בשחרורו של האדם שרצח, היות ועבורו המעשה יהיה הרבה יותר משמעותי מעבור הורי הילד, שכבר למעשה כבר קיבלו את נקמתם בכך שהאדם בילה את שארית חייו בכלא.
למעשה הצורך של ההורים שהאדם ישאר בכלא עד סוף ימיו, גם לאחר שבילה שם עשרות שנים, עשויה להצביע לנו על כך שנקמה אינה מביאה הקלה משמעותית על הסבל, ולא בהכרח נותנת מענה מוצלח לצורך האמיתי של הקורבן, שהוא הצורך בהשלמה.
לגבי אושרו/סבלו של הרוצח, עלינו לזכור שגם רוצח הוא בסופו של דבר אדם. למעשה היינו מתקרבים לאמת אם היינו מחליפים את המילה "רוצח" שהיא תווית, במילה "אדם שרצח" שזה תיאור מעשה.
אני מאמין שאם נבין שיש להשתמש בענישה רק בהקשר של התועלת שהיא מביאה, ולא מתוך צורך לגרום לאחר סבל כתגובה לסבל שנגרם לנו, נתקדם לעולם הרבה יותר מאושר.
לבסוף מתוך הבנה זו, ניתן גם להבין שישנם כלים נוספים, ולפעמים יותר יעילים מענישה, כדי להשיג את אותן המטרות (המוצדקות) שהענישה באה להשיג, ובינהן שיקום אסירים, וכמובן צימצום פשע באמצעות חינוך, סיוע נפשי, ושיפור איכות ורמת החיים של כלל האוכלוסיה.
למעשה כאשר יש חמלה כלפי מבצע העבירה, ובחמלה אין כוונתי לרחמים, אלא ליכולת להבין את המציאות מנקודת מבטו של האחר, הכלים שתוארו מעלה קודמים באופן טבעי לענישה.
הורים רבים מעדיפים לכוון את התנהגות ילדיהם באמצעות חינוך ותמיכה נפשית, מאשר באמצעות ענישה. זאת בגלל שהם אוהבים אותם, ואהבה זו מאפשרת להם להבין את ההתנהגות שלהם. בהבנתם את התנהגותם, אין זה אומר שהם מקבלים אותה, אך הם מצליחים לראות שמנקודת מבטם הילדים לא התכוונו לעשות דבר רע.
הבנה זו מביאה את ההורים באופן טבעי לחפש פתרונות נוספים, לפני שניגשים לענישה.
בסרטון "טבעם של הטוב והרע", הראתי שלמעשה אף אדם לא עושה את הרע במכוון. כל אדם, כולל פושעים, עושים את הטוב כפי שהם מבינים אותו.
הבנה זו יכולה לסייע לנו להתחיל להסתכל על אנשים שאנו מגדירים פושעים במבט חומל.
זה לא אומר שנקבל את המעשים שהם בצעו, או נמנע מלפעול למניעת ביצוע מעשים אלו בעתיד. אך נוכל להתייחס אליהם באופן דומה לזה שהורה מתייחס למעשים הלא רצויים שעשו ילדיו.
כלומר המענה למעשים לא יבחר מתוך כעס או שנאה, אלא על סמך היכולת של המענה להביא מקסימום אושר ולצמצם למינימום את הסבל שיגרם למכלול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לענות לשאלות ענייניות לגבי הדברים שכתבתי, וכן מאוד אשמח לקבל נקודות מבט בונות והערות עליהם, על מנת שאוכל להרחיב את נקודות המבט שלי.