לפני כמה חודשים נתקלתי בשאלה: "מה ההבדל בין אמונה לתקווה".
הנסיון למצוא את ההבדלים בין שתי ההתנסויות הללו אפשר לי להבין טוב יותר מהם התנאים הדרושים לקיומה של תקווה, ואלו עזרו לי להבין טוב יותר מהי מהותה של התקווה.
- ראשית נתחיל בכך שתקווה מתייחסת תמיד לעתיד.
איננו מקווים שמשהו קרה או משהו קורה, אלא אנו תמיד מקווים שמשהו יקרה.
כלומר התנאי הראשון לקיומה של תקווה היא היכולת לדמיין במחשבה שלנו עתיד אפשרי מסוים. - התנאי השני הוא שיהיה לנו רצון בקיום העתיד הזה.
אני עשוי לצפות שבשנה הקרובה יהיה משבר כלכלי עולמי, אך כל עוד אינני מעוניין שעתיד זה יתקיים, לא תתעורר בי תקווה לכך שייתקיים. - התנאי השלישי הוא שתהיה קיימת בי אמונה, אפילו קטנה, שעתיד זה אפשרי.
למשל, אם היום יום ראשון, ואני יודע שמחר יהיה יום שני, לא תתעורר בי תקווה שמחר יגיע סוף שבוע.
כלומר, אם אני מרגיש שיש לי ודאות מלאה בהתגשמותו של העתיד שאינו רצוי לי, לא תתעורר בי תקווה שהעתיד הרצוי יגיע.
אם אין לי ודאות מלאה בהתגשמותו של העתיד הלא רצוי לי, אז קיימת בי אמונה שקיים סיכוי כלשהו שהעתיד הרצוי לי יתגשם למרות הכל. - התנאי הרביעי הוא שיהיה קיים בי ספק, אפילו אם קטן, בהתגשמותו של העתיד הרצוי לי.
למשל, אם אני בטוח שמחר יגיע סופ"ש, או אם אני בטוח ביכולת שלי לאפות עוגה, לא תתעורר בי תקווה לכך שמחר יגיע סוף השבוע, או תקווה לכך שאצליח בהכנת העוגה.
לעומת זאת, אם הפעם האחרונה שאפיתי עוגה הייתה לפני חמש שנים, ואני לא בטוח שאצליח בכך (נניח בנסיון הראשון), עשויה להתעורר בי תקווה שאצליח.
שימו לב שהתנאים 3 ו-4 יוצרים לנו מנעד של עוצמות שנע מהתקווה הנואשת ביותר לתקווה הבטוחה ביותר.
דוגמה לתקווה נואשת היא הבקשה לנס. למשל, מילאתי לוטו, אני יודע שהסיכויים שלי לזכות הם אפסיים, ואני יודע שאינני יכול להשפיע על התוצאות. עם זאת אני מחזיק בתקווה נואשת שמשהו יקרה ובכל זאת אזכה.
תקווה בטוחה ניתן להשיג בשני מצבים:
מצב פסיבי - ייתכן שאינני יכול להשפיע על העתיד, אך אני צופה שייתגשם, או מצב אקטיבי שאני צופה שהעתיד ייתגשם כי יש לי יכולת רבה להשפיע עליו.
דוגמה למצב פסיבי היא שאין לי כמעט כל יכולת להשפיע על תוצאות הבחירות, אך אם רוב הסקרים מראים שהמועמד המועדף עלי יזכה, נוצר בתוכי בטחון רב בקיומו של עתיד זה. כיוון שעדיין יש לי ספק קל בקיומו, מתעוררת התקווה.
דוגמה למצב אקטיבי היא זו של יזם המקים מיזם. הבטחון שלו בסיכויי הצלחת המיזם לא נובעים מביצועי המיזם עצמו (שעדיין לא קיימים), אלא מהבטחון שלו ביכולות האישיות שלו להשיג תוצאות אלו. כמובן שאין לו ביטחון מוחלט, ועל כן הוא מקווה שיצליח.
למה משמשת אותנו התקווה?
כשמדובר במצב פסיבי, כלומר כשאין לנו יכולת להשפיע על העתיד, התקווה משמשת כדי להמנע מליפול לייאוש. למשל, רבים מרגישים שהמצב בארץ או בעולם מתדרדר. אם הם היו מאמינים בכך באופן מלא הם היו נכנסים ליאוש ודכדוך - כלומר סבל. התקווה מאפשרת להם להחזיק ברגש חיובי, וכך להמנע מהסבל המתואר.
כשמדובר במצב אקטיבי, כלומר במצב בו יש לנו יכולת כלשהי להשפיע על העתיד, התקווה היא כח מניע. זוכרים את הסרט "חומות של תקווה?" חשבו על האסיר החופר מנהרה כדי לברוח מהכלא. חפירת המנהרה היא עסק ארוך ומסובך והסיכויים שיצליח לסיים אותה וגם לברוח מאוד קלושים. לולי הייתה לו תקווה, לא היה אפילו מנסה.
התקווה נותנת לנו מוטיבציה לפעולה, גם כשהסיכויים להצלחה מאוד נמוכים.
מהי במהותה התקווה? האם זה רגש, מחשבה או תחושה?
אם נסתכל על התנאים שהזכרתי נוכל לראות שהם מכילים מחשבות ורגשות.
היכולת לדמיין עתיד מסוים הוא מחשבה. הרצון בקיום עתיד זה הוא רגש. האמונה שעתיד יתקיים או הספק (אמונה שהעתיד לא יתקיים) גם הם רגש.
כעת עלינו לשאול את השאלה: האם התקווה עצמה היא שילוב של אלו, או שאלו הם תנאים המעוררים אותה, וברגע שהם מתקיימים מתעורר בנו משהו נוסף - שהוא התקווה במהותה?
כדי להמחיש את האפשרות הראשונה חשבו על סלט ירקות. טעמו של סלט ירקות הוא שילוב הטעמים של המלפפון, העגבניה והחסה. הוא איננו משהו נוסף מלבדם.
כדי להמחיש את האפשרות השנייה, חשבו על סיפור שאתם קוראים. כדי לקרוא אותו אתם זקוקים לספר פיזי, על הספר צריכות להיות אותיות והאותיות צריכות להיות בסדר מסוים. אך כל אלו אינם הסיפור עצמו, אלא רק התנאים המאפשרים לעורר את הסיפור בתוך התודעה שלנו.
לדעתי כדי לענות על שאלה זו, המידע שהצגתי אינו מספיק. יש צורך בתצפית ישירה ואיסוף נתונים נוספים על חווית התקווה.
אני יכול לשתף שמהתבוננויות שערכתי בעצמי בזמן שהתנסיתי בתקווה יכולתי לראות את השילוב של ההתנסויות.
יכולתי לראות שכשאני חווה תקווה אני חווה השתוקקות לעתיד הרצוי. למעשה מצאתי שכשאני מאוד רוצה עתיד שאיני יכול להשפיע עליו, אני מנסה איכשהו "לגרום לו לקרות", וההתנסות היא דומה להתנסות בה אני מלחיץ את עצמי כדי להאיץ מטלה שאני עובד עליה. אני שם לב שאני יוצר תחושה של לחץ פיזי בחזה.
כמובן שבמקרה זה מדובר ב"פול גז בניוטרל".
כמו כן שמתי לב שכשאני חווה תקווה אני חווה שילוב בין רגשות יאוש ורגשות של אופטימיות. אך לדעתי אופטימיות זוהי פשוט מילה נרדפת להתנסות בתקווה יחסית בטוחה. אז אני יכול לומר שמדובר ברגשות שמחה עדינים.
עד כה לא הצלחתי להתבונן ברגש ייחודי לתקווה שאינו תוצר של התנסויות אחרות יסודיות יותר - אז בינתיים אפשרות הסלט היא המובילה אצלי, אך אני עדיין רחוק מהגעה למסקנה סופית.