מה דרוש לקיומה של חברת שפע

לאורך רוב ההסטוריה המוכרת לנו, מרבית אוכלוסית העולם גרה בעוני. ההפקה של מזון היתה קשה, שברירית ותלויה מאוד במזג האוויר. ההפקה של מוצרים הייתה מוגבלת ויקרה, ורק מעטים יכלו להרשות לעצמם חיי מותרות. מאז שהחלה המהפיכה התעשיתית נראה שהשפע מגיע יותר ויותר לכלל האוכלוסיה. לאדם הפשוט יש מותרות שאפילו לשלמה המלך לא היו. הוא יכול לנסוע במכונית, למזג את ביתו במזגן, לקנות אוכל בשפע ומגוון אדיר. עם זאת מרבית האנשים רחוקים מלהרגיש עשירים או להרגיש שהם חיים בשפע.

השאלה שנשאלת היא מה דרוש על מנת שחברה תוכל להפוך לחברה של שפע?

במאמר זה אסכם את הממצאים אליהם הגעתי בנסיון לענות על שאלה זו.

השאלה הראשונה שיש לענות עליה היא: מה זה שפע?

נקל להבין שגם אם יש לאדם דירה גדולה, שתי מכוניות, ובריכה בחצר, אך כדי לממן כל זאת עליו לעבוד 8 שעות ביום (או יותר), שישה ימים בשבוע, למשך ארבעים שנה, לא ניתן לקרוא למה שיש לו, שפע. אומנם יש לו שפע של דברים, אך עבורם הוא שילם בשפע אחר: נקרא לו חיים.

החיים, במובן זה, הם זמן פנוי לעשות בו את אותם הדברים המביאים לאדם משמעות, סיפוק והנאה.

חיים של שפע, אם כן, יהיו חיים שיש בהם הרבה דברים (מוצרים ושירותים), וגם הרבה חיים (זמן פנוי לדברים המשמעותיים).

כאשר מסתכלים בראייה מאקרו כלכלית, ניתן לראות שעל פניו קיימת התנגדות בין האפשרות לשפע של דברים ובין האפשרות לשפע של חיים. הסיבה היא פשוטה. על מנת שיהיו יותר דברים יותר בזול, יותר אנשים צריכים לעבוד יותר עבור פחות כסף. האנשים הללו, אינם אלא אנחנו.

כעת נחזור לשאלה המרכזית: מה דרוש על מנת שחברה תוכל להפוך לחברה של שפע?

התשובה היא: פיתוח והשקעה בדרכים המגדילות את השפע בדברים מבלי שיקטינו את השפע בחיים, ולהיפך.

אם כך, אנו יכולים לעבור לשלב הפרקטי, ולראות אילו דברים ניתן לעשות המיישמים את העקרון אליו הגענו.

• הגדלת אחוז האוכלוסיה העובדת - חלק גדול מהאוכלוסיה אינו עובד בשל סיבות שונות. אלו יכולות להיות בעיות בריאותיות, מוגבלויות, מחסור בעבודה מתאימה זמינה וגם בשל עצלנות. דבר זה גורם לכך שחלק האוכלוסיה העובדת מממן את אלו שאינם עובדים ומשלם על כך בשפע שלו. כאשר מבצעים פעולות המאפשרות את הגדלת האוכלוסיה העובדת, חשוב להיזהר לא לישמן על אוכלוסיות שאינן עובדות מסיבה מוצדקת על מנת לא להשיג תוצאה הפוכה. למשל צמצום חופשת הלידה על מנת שאמהות לאחר לידה יחזרו למעגל העבודה, יסב יותר נזק לשפע של החברה מתועלת, כיוון שאמהות אלו צריכות להיות עם תינוקן, שלא לדבר על הצורך שלהם להחלים מהלידה.
• תחרותיות - התחרותיות במשק היא היא כלי חשוב המדרבן התייעלות והורדות מחירים. ככל שהמשק יותר תחרותי, כלומר פחות מונופולסיטי, המשאבים יתחלקו טוב יותר באוכלוסיה במקום להשאר בידיו של היצרן. חשוב לא לבלבל בין התחרותיות במובן כלכלי, לבין גישה תחרותית. האחרונה שמה את הרווח האישי במקום הראשון גם אם הוא בא על חשבון אחרים, וזה כאמור, פוגע בשפע הכללי.
• ניצול  משאבים - משאבים לא מנוצלים הם אובדן של שפע. ככל שניתן יהיה לנצל משאבים באופן יותר חסכוני, להתשתמש בהם מחדש, לתקנם או למחזרם כך נוכל להשיג יותר שפע. כל רכיב באשפה שאנו מייצרים, שניתן היה להשתמש בו לתועלת כלשהי, הינו חוסר ניצול של משאבים. ניצול משאבים כולל גם בניית מוצרים שיחזיקו מעמד לשנים רבות ושניתן לשדרגם בקלות מבלי הצורך לזרוק את המוצר כדי לקנות חדש במקומות.
• שיתוף משאבים - כל אדם בחברה מחזיק במשאבים שונים כגון נכסים, מוצרים, כישורים וזמן פנוי. פעמים רבות משאבים אלו אינם בשימושו של אותו אדם, בעוד יש אנשים אחרים הזקוקים להם. ככל שנצליח לחבר בין אותם משאבים לא מנוצלים למי שזקוק להם, נפיק יותר שפע.
• ייעול - יעול תהליכים, בין אם תהליכי יצור, אופן פעולת מסודות וגופים, צמצומי עיקובים בירוקרטיים מיותרים וכדומה, מאפשר להפיק יותר בפחות.
• שוויון בין שכבות האוכלוסיה. - ככל שהפער בין העשירים לעניים גדל, השפע הכללי של האוכלוסיה יורד. יש מעטים שיש להם שפע ללא גבול ורבים שחיים במחסור. עם זאת, חברה בריאה אינה דווקא חברה בה כולם שווים, אלא חברה בה הפער בין שכבות האוכלוסיה הוא מדורג במתינות.
• תקינות מערכת החליפין - המערכת הכלכלית הנוכחית נותנת זכות שאינה שוויונית לאחוז מסוים באוכלוסיה. היא מאפשרת לבעלי הבנקים ליצור כסף, פשוטו כמשמעו, באמצעות עקרון הרזרבה החלקית. מעבר לכך שהבנקים מקבלים יתרון שאין לאף אחד אחר, הייתרון הזה בא על חשבון כל שאר האוכלוסיה, היות והכסף המיוצר על ידי הבנקים, יש מאין, מוריד את ערך הכסף הקיים. בעייה נוספת קיימת עם השיטה המוניטרית הנוכחית, בה הכסף מיוצר על ידי הבנק המרכזי כחוב. המשמעות היא שהכלכלה צריכה לשלם ריבית לבנק המרכזי על הזכות להשתמש בכסף. במקרה הפחות גרוע, הבנק המרכזי הוא גוף ממשלתי ואז ריבית זו מהווה בעצם מס נוסף. על ידי יצירה של מערכת חליפין שמתגמלת באופן שווה את כל האוכלוסיה ניתן לצמצם את הפער בין השכבות, וזה, כפי שראינו קודם, מגדיל את השפע הכללי.
• מניעת שחיתות - כספי הציבור המגיעים ממיסים נועדו למטרה חשובה, והיא לממן שירותים בקנה מידה רחב שאדם יחיד אינו יכול לממן (כגון רשת חשמל, תשתיות, כבישים, צבא וכדומה). כאשר יש שחיתות במגזר הציבורי כספי הציבור מגיעים לגופים וידיים פרטיות, או משמשים למימון מטרות שאינן המטרות המועילות ביותר עבור הציבור.
• תמיכה בחלשים - כל חברה של שפע צריכה להיות חברה שתומכת בחלש. כמסתכלים על חברת שפע מסתכלים על מכלול החברה, ולא על הממוצע המתמטי שלה. המטרה היא שלכולם יהיה שפע. לכן חברת שפע הינה חברה בה החזק תומך בחלש. הוא לא תומך בחלש בצורה סיעודית (זה צריך לקרות רק במקרים נדירים) אלא הוא תומך בו בכך שהוא מאפשר לו לעמוד על רגליו, ויתרה מכך, מראה לו כיצד להפוך להיות חזק בעצמו.
• מעבר תפישתי מעושר יחסי לעושר מוחלט - התפישה הרווחת היא שעושר הוא דבר יחסי. כלומר כדי שאני יהיה יותר עשיר אחר צריך להיות עשיר פחות. וזה נכון, כי אם לכולנו יש 100 שקלים (או יותר מדויק, כמות מוגבלת של זמן ומשאבים), על מנת שלי יהיה יותר, בלתי נמנע שלאחרים יהיה פחות. אבל האם להיות עשיר יותר ביחס לאדם אחר אומר שאני עשיר יותר באופן מוחלט? מה הכוונה? מי יותר עשיר, שלמה המלך או האדם הממוצע מהמאה ה-21? לשלמה המלך היו מרכבות וסוסים לרוב, אך בן המאה ה-21 עולה על אוטובוס או מכונית ומגיע ליעדו מהר פי כמה וכמה משלמה. לשלמה המלך היו משרתים שהכינו לו מטעמים מכל טוב, אך בן המאה ה-21 יכול ללכת לסופרמרקט ולקנות מזונות במגוון כמעט אינסופי ולבשל אותם במהירות בתנור מודרני. אפשר להמשיך כך עוד ועוד, אבל המסקנה ברורה. אפילו שבאופן יחסי הוא נחשב עני, בן המאה ה-21 עדיין הרבה יותר עשיר מעשירי ההיסטוריה. מה הוביל למצב זה? התעשרות כלל האוכלוסיה. ככל שבאוכלוסיה יש יותר אנשים משכילים, מוכשרים, בעלי משאבים, כך הם תורמים להתעשרותם המוחלטת ולשפע של כולם. לכן השינוי התפישתי שעלינו לעשות היא לא לנסות ולהיות יותר עשירים מאחרים (ובטח שלא על חשבונם), אלא לאפשר לאחרים לגדול ולהבין שכשהם גדלים אנחנו מרווחים.
• אי צבירה - כסף שנצבר מתחת למרצפות או בכספת כמוהו כמשאבים לא מנוצלים. השפע הוא זרימה מתמדת של קבלה ונתינה. הצבירה היא הקטיעה של זרימה זו. אין זה אומר שלא צריך לחסוך כסף, אך יש לעשות זאת בצורה בה מישהו אחר יוכל להשתמש בו בזמן זה. למשל, אם אני חוסך כסף לטווח ארוך בבנק, והבנק מלווה כסף זה לאדם אחר שמשתמש בו, הזרימה אינה נקטעת על ידי החסכון, אלא עוברת ממני לאחר.
• השקעת הזמן בפעילות יצרנית (מטיבה) - המשאב העיקרי שיש לנו כחברה הוא הכישורים של פרטיה והזמן שלהם. אחד מהאובדנים העיקריים של משאבים הוא השקעת הזמן בפעילויות שאינן מועילות, שלא לדבר על מזיקות. למשל, מליוני אנשים בכל העולם סוחרים בבורסה, ואפילו באופן יום יומי. מבחינה מאקרו-כלכלית, המסחר בשוק המשני של הבורסה (לאחר הנפקת המניות הראשונית) הוא משחק סכום אפס. מעבר לכך שכשאחד מרוויח בבורסה הוא מרוויח את זה מאחר שמפסיד, הדבר המשמעותי הוא ששום דבר לא נוצר במהלך פעילות זו. כל השעות הרבות שאותם סוחרים משקיעים במסחר הולך לטמיון מבלי לתרום דבר לחברה. גרוע מכך הוא המצב בו זמן מושקע בדברים מזיקים. ניקח למשל את תעשיות הנשק בעולם וכמות הזמן והמשאבים המושקעים בהם. נשים רגע בצד מקרים יוצאים מן הכלל. הכלל הוא כשמייצרים או רוכשים פצצה, לא רק שהיא לא תורמת כלום לכלכלה ולשפע הכללי (כי אי אפשר להעזר בה ליצור דברים נוספים), אלא שיעודה הסופי הוא לגרום נזק לכלכלה של מדינה שכנה. ככל שיותר אנשים ישקיעו את זמנם בפעילות שהיא יצרנית או מטיבה כך יהיה יותר שפע לכולם.
• אוטומציה - ככל שמכונות יוכלו להחליף את בני האדם בהפקת המוצרים והשירותים הדרושים להשרדות, בני האדם יוכלו להשקיע את זמנם בלחיות. (ראו הגדרת חיים עבור מאמר זה בתחילת המאמר)
• הפחתת צרכים - אחת הסיבות ששפע הדברים במאה ה-21 לא מביא לנו שפע לחיים היא כיוון שאנו מפתחים צרכים מלאכותיים, שאינם באמת דרושים לחיים מאושרים. למשל הצורך לקנות את הבגדים הכי אופנתיים, את המוצר החדיש והיוקרתי ביותר וכן הלאה. הפחתת צרכים אין משמעותה להסתפק במועט. משמעותה להסתפק בדיוק במה שאנו זקוקים לו כדי להגשים את מטרות חיינו.
• הנאה ומשמעות בעבודה - זה לא שבני האדם היו רוצים לעבוד כמה שפחות. הם היו רוצים לעבוד כמה שפחות בעבודה שאינה מהנה ואינה מספקת להם משמעות. אנשים שנהנים מעבודתם ומוצאים בהם משמעות עובדים בה הרבה. ככל שתהיה התאמה יותר טובה בין העבודה לעובד, כך הוא יפיק יותר דברים ויותר חיים בו זמנית.
• קיימות - קיימות היא גישה המחפשת את הפעולה המשתלמת ביותר לטווח הרחוק. לטווח הרחוק יותר משתלם להקנות לאוכלוסיה אורח חיים בריא מאשר לפתח תרופות לבעיות שצצות מאורח חיים לקוי, יותר משתלם לעשות שלום מאשר להשקיע בצבא ובטחון, יותר משתלם לשמור על איכות הסביבה מאשר לתקן נזקים שנוצרים מזיהום ומשינוי האקלים, יותר משתלם להשקיע בחינוך טוב ומאשר לתקן את הנזקים שגורם חינוך גרוע. הקיימות הינה הגישה הנכונה ביותר לשפע ארוך טווח (בר קיימא).
• שיתוף מידע - ידע הוא אחד המשאבים המשמעותים ביותר בכלכלה. בחברה תחרותית הידע נשמר בקנאות אצל מי שאוחז בו. למשל כל חברה צריכה לפתח בעצמה את הידע אודות המוצרים שהיא רוצה לפתח, כיוון שחברות אחרות לא יחלקו ידע זה איתה. מבחינת מכלול החברה האנושית זהו אובדן משאבים עצום. ככל שהידע יהיה יותר משותף (כמו למשל בפרויקטים של open source) כך כל החברה האנושית תצמח ותשגשג יותר מהר. לעקרון זה יש קשר הדוק לעקרון העושר היחסי והעושר המוחלט שדובר עליו קודם.
• חינוך מותאם לחיים - עבור כל שינוי שרוצים לעשות בעולם, נקודת המפתח היא חינוך. המצב בעולם הוא תוצאה של איכות האנשים החיים בו והחינוך הוא הגורם שיוצר את אותה איכות. גם ביצירתה של חברת שפע החינוך מהווה גורם מרכזי. מבחינת יצירת חברת שפע, הבעיה המרכזית עם מערכת החינוך המודרנית היא שאיננה מכינה את הילדים לחיים שהם הולכים לחיות, אלא מעסיקה אותם בנושאים רבים בהם אין להם כל צורך. כמה מאיתנו משתמשים ביום יום בחומר שלמדנו בלימודי מתמטיקה גבוהה, כימיה, גאוגרפיה, לשון, ספרות וכיוצא בזה. לעומת זאת כולנו נאבקים יום יום להרוויח את לחמנו, לגדל ילדים, להתמודד עם קשיים פיסיים ורגשיים, להסתדר ולהתמודד עם אנשים סביבנו ושלל דברים שלא מלמדים אותנו במערכת החינוך. אם החינוך שנקבל יהיה תואם את האתגרים איתם אנו מתמודדים בחיים, החיים של כולם יהיו הרבה יותר קלים וכתוצאה מכך הם יכילו פחות השרדות ויותר חיים.
• חינוך פיננסי - מכל התחומים שפורטו בסעיף הקוד, שאינם מקבלים מענה במערכת החינוך המודרנית, ברצוני להדגיש את החינוך הפיננסי. לאנשים העשירים בעולם יש יתרון גדול. הם יודעים איך עושים כסף, ויש להם דרכים רבות לעשות אותו. עבור רוב האנשים, הדרך היחידה לעשות כסף היא ללכת לעבודה. אם כולם היו לומדים בבית הספר את הידע והכישורים הנדרשים לעשיית כסף, באופן טבעי הפער בין העשירים לעניים היה מצטמצם.
• הדרך השגויה - ישנו עקרון נוסף שניתן להשיג איתו שפע, אך הוא עקרון שאני מפריד אותו מהשאר, כיוון שלדעתי הוא שגוי. העקרון הזה אומר לבנות את השפע של החברה על חשבון השפע של חברה אחרת. למעשה זה המצב השורר בעולם המערבי מאז תחילתה של המהפיכה התעשייתית ועד היום. חלק גדול מהשפע של העולם המערבי, בא על חשבון השפע של העולם השלישי. השפע הזה "מומן" בעבר על ידי עבדים מאפריקה, על ידי ניצול של קולוניות וממשיך להיות ממומן היום על ידי השימוש בעבודה זולה ממדינות העולם השלישי. אם היום אנו יכולים למשל, לרכוש צעצוע חשמלי שיוצר בסין במחיר מגוחך של 3 שקלים, המשמעות היא שהעובד שייצר אותו ראה ממנו אולי 5 אגורות. נניח לרגע בצד את הצד המוסרי של עובדה זו. הדבר היותר חשוב, לשם דיון זה, הוא להבין שמצב זה לא ישאר לאורך זמן. רמת החיים בעולם השלישי גדלה בקצב מהיר וכמות האנשים שיהיו מוכנים לעבוד עבור שכר רעב תלך ותקטן. המשמעות של זה היא שהשפע שלנו (העולם המערבי) ילך ויתייקר. מעבר לכך שאין זה מוסרי לבסס את השפע של החברה על חשבון השפע של חברה אחרת, זהו מנגנון שאינו יכול להחזיק לעד וסופו להתנפץ.

אשמח לשמוע הערות ורעיונות נוספים על מנת שיחד נוכל להגיע לתשובה כמה שיותר נכונה ויעילה לגבי הדרך בה ניתן לבנות חברה של שפע.